הזהות העצמית של הערבים הפלסטינים

 

5.12.1973

ראוי להזכיר בסיפוק, כי זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגתנו שבמצעה מופיעה סוף-סוף ההכרה – ואני מצטט מתוך המסמך – "הזהות העצמית של הפלסטינים". שכן, אל לנו לשכוח, כי בשם "הבעיה הפלסטינית" יצאו מדינות ערב למלחמה ב-1948, בשמה הם הביאו למלחמות 1956, ו-1967, וללא פתרונה אין להניח כי נגיע לשלום-אמת באזור.

חבל רק, שלא עודדנו בשעתו את הקמתו של ה"מינהל העצמי" בשטחים, דבר שעשוי היה לחזק את מעמדם של המתונים והמפוכחים בקרב הציבור הפלסטיני, (ואולי) אף להפכם לגורם מרכזי ומוכר בבוא עת השיחות (בדבר הסדרים). אפשר היה להקים מינהל כזה מבלי לקפח את האופציות למשא ומתן על שלום עם ממלכת ירדן.

כמו כן, ראוי לברך על הנוסח הקובע את – ואני מצטט – "שמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל", שאיננו מותיר ספק, כי אין בכוונתנו לצרף לישראל, בגבולות השלום שלה, את האזורים המאוכלסים בצפיפות בשטחים. וזאת, מבלי לסתור את המדיניות הרואה בבקעת הירדן, וברכסים שבעורפה, את גבולנו המזרחי [הכוונה – ל"תוכנית אלון"].

הסעיף הדן בהתיישבות, מורה גם הוא באופן בהיר על מדיניות של התיישבות סלקטיבית ושקולה הצמודה לצורכי הבטחון, מבלי לחסום אופציות לפשרה טריטוריאלית ולפתרונות מדיניים.

בסיכומו של דבר, המצע ישקף מגמה מדינית מובהקת, שתכליתה השלום כיעד מוחשי, קונקרטי ולא כחזון לאחרית הימים. זהו מסמך, חברים, המצמצם את "הסופרמרקטיזם" המדיני שלנו. וחבל כי יש המבקשים לחדש, באמצעות פירושים ופירושי-פירושים של סעיפיו, את ויכוחי האתמול.

אין גם טעם, לדעתי, בכל הוויכוח, אם המסמך החדש לכשיאושר על-ידי המרכז, יבטל או לא יבטל החלטות ומסמכים קודמים. מרגע שיקבל המרכז את המסמך החדש – רק הוא יהיה המסמך התקף. על-פי כל הגיון, המסמך האחרון הוא שמחייב.

בהזדמנות זאת, משפט אחד על מה שקרוי "מסמך גלילי". אני רוצה להזכיר, שלבד מלובה אליאב, איש במזכירות (המפלגה) לא התנגד לו. כולנו במזכירות תמכנו בו. הוא הדין בשליחינו בממשלה, ללא יוצא מן הכלל. יש מי בינינו שתמך בו משום שראה בו "הישג" לעצמו; ויש מי שעשה כן- כמוני למשל – כהכרח לא יגונה בתנאי הסבך הפנימי ששרר אז במפלגה, סבך שלתוכו נקלענו בעקבות תרגילי "הישיבה על הגדר". "מסמך גלילי" לא בא לעולם ביוזמת מנסחו. הוא נועד לחלץ את המפלגה מתוכנית אחרת, קיצונית, שהחבר משה דיין ניסה לאכוף עליה. כשלעצמי, אני מוכן בהחלט לוותר גם על התוכנית של משה דיין וממילא גם על המסמך שנטרל אותה. ספק אם היו רלוונטיים למצבנו המדיני בזמנו, לא-כל-שכן, שאין הם רלוונטיים עכשיו. לכן, ההיטפלות הזאת אל האיש [ישראל גלילי] שנטל לעצמו מלאכה כפויית טובה בשם כולנו, איננה במקומה.

 

מתוך הסטנוגרמה של ישיבת מרכז מפלגת העבודה

מסמך גלילי – באוגוסט 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, הכין שר הבטחון משה דיין תוכנית-פעולה בשטחים לארבע השנים הבאות. המסמך הוגש לפורום שרי העבודה. חלקו – הוסכם על כל השרים. לגבי חלק אחר, הובעה התנגדות של ארבעה שרים, ביניהם יגאל אלון. כדי למנוע משבר, הטילה גולדה מאיר על השר ישראל גלילי, ששימש גם כיו"ר ועדת השרים להתישבות, להכין מסמך מוסכם. במקורו נקרא המסמך, שהוגש לאחר השלמתו למזכירות מפלגת העבודה ואושר ב-3.9.1973, "תוכנית הפעולה בשטחים 1973-1977 – סיכומים והמלצות". מבחינת ההתישבות החדשה, קובע המסמך את פריסת מפת ההתישבות החדשה בגולן, בקעת הירדן ופיתחת-רפיח, והדרך לריכוז קרקעות לשם כך.

ראה "דפים למעין" (חומר עזר לפעילים) בהוצאת מפלגת העבודה – מח' הסברה, ינואר 1980.

התיישבות בשטחים

 

19.5.1976

התיישבות בשטחים – תשובה בכנסת

  • לא מתוך רצון לספח
  • לא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגיים
  • עמדותיה של ארה"ב – מוטעות
  • קרית ארבע
  • אלון מורה – וקדום

הצעתו ודבריו של חבר הכנסת יצחק שמיר יוצאים מתוך הנחה מוטעית, מוטעית לחלוטין, כאילו ההתבטאות האמריקאנית מהווה התערבות, כביכול, בהחלטות ממשלת ישראל. אין זה סוד כי נושא ההתיישבות בשטחים המוחזרים מהווה את אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית. הוויכוח בינינו לבין ממשלת ארצות-הברית בעניין זה קיים זה שנים, והוא ויכוח לגיטימי בין שתי מדינות ריבוניות. אנו מודעים, כמובן, היטב לעמדתה של ממשלת ארצות-הברית, המסתייגת, אם לא מתנגדת, להקמת ישובים ישראליים מעבר לקו הירוק. למדה אמריקאנית זו ניתן מפעם לפעם גם ביטוי פומבי במרוצת השנים האחרונות. מבחינה זו אין כל חידוש בהתבטאויות שחבר הכנסת שמיר התייחס אליהן. אני מצטער על התבטאויות אלה וסבור שלכל המועט אין הן מועילות. הייתי מעדיף שלא תהיינה. אבל אי-אפשר לומר עליהן כי הן חדשות או מחדשות. מכל מקום העובדה היא כי לא נמנענו בעבר מלאחד את ירושלים ולבנות שכונות בתוכה ומסביב לה, ומלהקים כמה וכמה עשרות ישובים עבריים ברצועות האסטרטגיות שמעבר לקו הירוק, וכפי שמעידה החלטתה של הממשלה מיום 9 במאי 1976 – גם לא נימנע מלעשות כן בעתיד. ואינני מצטער על שום ישוב שהקימונו, לרבות קריית-ארבע שהוקמה כדין. על-פי החלטת הממשלה, ולא בכדי נקבע מיקומה ממזרח לחברון, כאשר פניה להתרחבות לעבר מדבר יהודה, שהוא חיוני מאד מבחינה בטחונית (…)

אמרתי במליאת הכנסת עוד לפני כשלושה שבועות, ב-31 במארס השנה, לאמור: "ישראל מבצעת את מדיניות ההתיישבות בשטחים המוחזקים לא מתוך רצון לספח שטחים בתור שכאלה, לא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגיים, אלא מתוך אינטרסים אסטרטגיים-בטחוניים מובהקים. מדיניות סלקטיבית זו, הגורסת לא רק היכן דרוש להתיישב אלא גם היכן יש להימנע מלהקים ישובים, היא אינטרס חיוני של ישראל והיא תוסיף להיקבע על-ידינו על-פי שיקול דעתנו". עמדותיה של ארצות-הברית בנושא זה הן מוטעות לדעתנו, ומנוגדות לעמדותינו. נוסיף להתווכח עליהן כל אימת שהן תופענה ונמשיך לפעול למען לא תופענה. אך אינני רואה מקום לכל הטיעון המודגש של בעל ההצעה על "התערבות", כביכול, בהחלטות ממשלת ישראל או "איום", כביכול, על חופש החלטתה. העובדות מוכיחות כי זהו טיעון נטול ממש. די בצרות שיש בעמדות האמריקאניות, אין צורך להוסיף עליהן, לפחות לא לפי שעה.

לוויכוח הציבורי בנושא השתרבבה, לצערי, פרשת ההתמקמות של גרעין "אלון מורה" בקדום, וחבר הכנסת יצחק שמיר הזכיר אותה. בעניין זה היתה החלטת הממשלה מלפני 10 ימים ברורה וחד משמעית. ואין לה שום קשר עם עמדתה של ממשלת ארצות-הברית, שהסתייגה בצורות שונות מחלקים אחרים של אותה החלטת ממשלה. אני מצטט רק את הקטע הרלוואנטי לנושא זה בהחלטה: "לא יוקם ישוב בקדום. במועד קרוב שייקבע על-ידי הממשלה יעבור הגרעין מקדום למקום התיישבות של קבע שיוצא לו במסגרת תכניתה המאושרת של הממשלה". הובהר באורח מוסמך כי מדובר בשבועות אחדים. החלטתה של הממשלה לא נתקבלה, כאמור, ואף לא הושפעה על-ידי איזו שהיא "התערבות", כביכול, מבחוץ – לא היו כאלה, וגם אילו היו לא היו משבשות את שיקוליה העצמאיים של הממשלה. יש צורך לשקול עניינים מדיניים ובטחוניים כאלה בלי השפעה אמוציונאלית, אלא אך ורק על-פי שיקול דעת קר ולעתים אכזרי. ההחלטה מעוגנת כל כולה במדיניותה הריבונית ובשיקוליה המדיניים-בטחוניים של ממשלת ישראל, ובתור שכזו היא תבוצע כרוחה וכלשונה.

אני רוצה מאוד להאמין כי חברי גרעין "אלון מורה" יקבלו עליהם את דין הממשלה, אפילו אם לדעתם היא נובעת ממדיניות שהם מתנגדים לה. שמורה להם, כמו לכל גוף או איש אחר, מלוא הזכות להיאבק על דעותיהם או על המדיניות הנראית להם בכל הדרכים הדמוקרטיות החוקיות הפתוחות לפניהם. אם יקבלו רוב למדיניותם, יקימו ממשלה שתנסה לבצע מדיניות זאת, אפילו אם היא נראית בעיני מוטעית והרת אסון. אבל אין לגרעין "אלון מורה", כשם שאין לשום גוף או איש אחר, שום זכות, שום צל של זכות, להפר את הכרעתה של הממשלה הנבחרת במדינה. הממשלה, כמו כל ממשלה דמוקרטית הראויה לשמה, לא תוכל להשלים עם מעשה כזה.

אינני רוצה שתהיה כאן טעות. ייתכן שבבוא העת לשרטט את גבולות הבטחון נימצא בוויכוח עם מיטב הידידים שלנו, לא על עצם הצורך בקביעת גבול בטוח, אלא על הגדרתו. אולם לשם כך עלינו לחתור לכך שיהיו לנו ידידים בעולם, אשר יגלו הבנה לצרכי הבטחון של ישראל. לכן הסטריה מלחמתית ונאומים קיצוניים אין בהם כדי לקרב ידידים, אין בהם כדי לרכוש הבנה. יש בהם כדי להגביר את בדידותנו ואת תלותנו בעולם הזה, אשר תואר בצבעים נכונים על-ידי חבר-הכנסת

תשובת שר החוץ להצעה לסדר היום של ח"כ יצחק שמיר, במליאת הכנסת.

גבולות בני הגנה

 

דברי אלון בערב מפקד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה.

2.10.79

א

אי-אפשר למצות את הסכסוך הערבי-ישראלי לעומקו, קל-וחומר להעלות הצעות לפתרונו, מבלי להבין כהלכה את מלוא משמעותה של תכונתו העיקרית: את היעדר-הסימטריה הגמור בין שני צדדיו ואין המדובר בבחינה זו או אחרת של הסכסוך, אלא בכל בחינותיו.

הדבר ניכר בנתונים האובייקטיביים, כגון גודל השטח (מדינות הליגה הערבית – כ-23 מיליון קמ"ר; מדינת ישראל, כולל השטחים המוחזקים, כ-80,000 קמ"ר); ושיעור האוכלוסים (מדינות הליגה הערבית – 134 מיליון; מדינת ישראל כ- 3.5 מיליון); ולא כל שכן ההבדלים בעושר שבפועל ושבכוח.

אך חשיבות יסודית נודעת לגורמים הא-סימטריים הסובייקטיבים, הפועלים על היחסים בין שני הצדדים. כאן לפנינו קיטוב מוחלט. בעוד שמדינות ערב חותרות בכל הדרכים האפשריות לבודד את ישראל, להחניקה, ולמחותה מעל מפת- העולם – אין מטרתה של ישראל אלא לחיות בשלום וביחסים טובים עם כל שכנותיה.

משוני היעדים נגזרו מטרות המלחמה של שני הצדדים. בהקשר זה יש להזכיר את שרשרת מעשי הטרור, שנועדו לא רק לזרוע מוות והרס בישראל, אלא גם להחריף את הסכסוך ולגרור את מדינות ערב לפעולות מלחמה ממש. לטורח, וכמעט למותר, להביא את שפעת הצהרותיהם של מנהיגים ערביים המייצגות את מטרת מלחמתם בישראל, החל ב"האמנה הפלשתינית" וכל בגילויי-דעת של ממשלות ערביות כיום.

לעומת מטרה כוללת זו של הערבים, מטרות המלחמה של מדינת ישראל מוגבלות להדיפת מתקפותיהם של צבאות ערב, בהתאם לנסיבות האסטראטגיות והמדיניות: אם במתקפות-נגד מגיבות, כמו במלחמות 1948 ו-1973, ואם במתקפות-נגד מגיבות, כמו במלחמות 1956 ו-1967. אכן תבוסות צבאיות עלו למדינות ערב במחיר של אבידות בנפש, הרס ציוד, נזק מדיני, פגיעה בכבוד הלאומי – ואולי אף בסיכון משטריהן. אך מעולם לא היו ולעולם לא יהיו, תבוסות כאלו בגדר סכנה לעצם קיומן כמדינות ריבוניות, או לשלום אוכלוסייתן האזרחית. לעומת זאת, תבוסה צבאית למדינת ישראל פירושה השמדה פיסית לחלק גדול מאוכלוסייתה, ועקירתה הפוליטית של המדינה היהודית. פשוטם של דברים כמשמעם, שמדינות ערב יכולות להתיר לעצמן לספוג כמה וכמה מפלות צבאיות, ואילו מדינת ישראל אין לה "שוליים" כדי להפסיד אפילו מלחמה אחת. ואין כאן זכר לחורבן, בבואה לטראומה היסטורית. להפסיד במלחמה אחת פירושו לישראל הוא לאבד הכול, ואין כאן אלא עובדה של מציאות במערומיה.

מכאן, שכל עוד לא בא הסכסוך הערבי-ישראלי על מלוא פתרונו, שומה ישראל לפתח את מלוא הפוטנציאל הצבאי שלה, על כל רכיביו, וברמה שתשמש שני יעדים: להרתיע את אויביה ממלחמה, ואם תיכשל בכך – להדוף את התוקפים ולהביסם, באבידות המועטות ביותר לעצמה. בעיקרו של דבר, אין קיומה של מדינת ישראל אלא בזכות יכולתה לפתח ולהשיג עוצמה הגנתית כזו. בלעדיה לא היתה מדינת ישראל באה לעולם, או שכבר היתה עוברת מן העולם בשנים הראשונות לקיומה. כאלה היו כוונותיהם של הערבים, אשר למרבה המזל לא היה למדינותיהם הכוח להגשימן.

ודאי, מדינות-ערב אינן עשויות כולן מעור אחד, וגם גישתן כלפי ישראל איננה גישה זהה. במחנה הערבי יש יסודות קיצוניים, המביעים בגלוי את כוונתם להרוס את ישראל. יש בו גם יסודות ואנשים, אשר בשתיים-שלוש השנים האחרונות התבטאו כלפי ישראל בצורה פחות תוקפנית ויותר ראליסטית מאשר בעבר הלא-רחוק, בייחוד כשדבריהם כוונו אל העולם הרחב. בחיזוקם של יסודות אלה, עד שיהיו המכריעים בעולם הערבי, טמון בחשבון אחרון, הסיכוי להגיע לפשרה והתפייסות בין מדינת ישראל למדינת ערב, כלומר להסדר מלא של הסכסוך הערבי-ישראלי.

בעיקר לשם עידודם וחיזוקם של קולות אלה, עד שיהיו לתהליך בעל תנופה משל עצמו, עשתה מדינת ישראל את שני הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה בשנת 1974, ואת הסכם הביניים עם מצרים, בספטמבר 1975 – עם כל הסיכונים הטמונים בהם. כי הסכמים אלה שתי פנים להם: אפשר הם תמרור בדרך להסדר ולשלום, אך אפשר הם חלק מאסטרטגיה המכוונת לדחוק את מדינת ישראל לעברי פי פחת, להחלישה שלבים שלבים, לקראת מועד שיאפשר למחות אותה מן המפה. ישראל מקווה כי צד החיוב שבהסכמים אלה יימצא שריר ובעל תוקף, אך אי-אפשר לה להתעלם מן האפשרות השלילית.

ב

האסימטריה הקוטבית בין שטחן וכוונותיהן של מדינות ערב ובין אלה של מדינת ישראל, והניגוד הגמור שבין הגורלות הצפויים לכל צד במקרה של תבוסה צבאית, מחייבים את ישראל לקיים בידה אותה מידה של עוצמה שתתן לה את היכולת להגן על עצמה בכל סכסוך אזורי ולעמוד בכל צירוף כוחות אזורי שיתייצב נגדה, ללא עזרת צבא זר. לדאבוננו הרב, זה הציווי הראשון שלפנינו – צו החיים. ואטול לעצמי רשות לומר, שכל מדינה אחרת במקומנו היתה נוהגת ממש כמונו.

אף מבט חטוף במפה דיו ללמד עד כמה לא היו קווי שביתת-הנשק משנת 1949 – קווים שמעולם לא הוכרו כסופיים – בחזקת גבולות בני-הגנה. ואפילו נגיעה שטחית בדפי ההיסטוריה יש בה כדי להראות, באיזו מידה היו קווים אלה בגדר פיתוי ועידוד למדינות ערב לנסות ולחזור ולנסות את כוחן נגדנו. לאמיתו של דבר, החלטת מועצת הבטחון 242, מיום 22 בנובמבר 1967, כבר הכירה בנוסחה המקורי, האנגלי, בצורך להעניק לישראל גבולות בטוחים ומוכרים – לשון אחר, בהכרח להביא לשינויים בקווים הישנים של שביתת הנשק.

לא באקראי אין ההחלטה מדברת על נסיגת ישראל מכל השטחים שבאו בתחום שלטונה עקב המלחמה שנכפתה עליה ביוני 1967, ואף לא מן השטחים בה"א הידיעה. בגוף הנוסח המקורי, שהושג בעקבות משא-ומתן ארוך וממצה, מדברת החלטה 242 רק על נסיגה משטחים. משמעותו של נוסח זה היתה ברורה, כפי שמעידה הודעת ארצות-הברית, שנמסרה במועצת-הבטחון על-ידי שגרירה באו"ם, ארתור גולדברג, ב-15 בנובמבר 1967, במהלך הדיונים שקדמו לאישור ההחלטה. בהודעה זו נאמר:

מבחינה היסטורית, לא היו מעולם גבולות בטוחים ומוכרים באיזור. לא קווי שביתת-הנשק מ-1949 ולא קווי הפסקת האש מ-1967 אינם הולמים הגדרה זו.

כידוע, הביעה מדינת ישראל לא פעם את נכונותה להיסוג מקווי הפסקת-האש של שנת 1967, במסגרת הסכם שלום. עם זאת ברור, אפילו לפי החלטת מועצת-הבטחון, שאין מדינת ישראל מחוייבת להיסוג אל קווי הפסקת-האש שקדמו למלחמת 1967, אלא אל גבולות מתוקנים. השאלה היא, מה הם הגבולות אשר יעניקו לה אותו המזער החיוני לבטחונה? והלא בלעדיו קשה לצפות להשכנת שלום באיזור ולפתרון בר-קיימא של הסכסוך בו.

אין אדם צריך להיות מומחה צבאי כדי להבחין על נקלה בחסרונותיהם החמורים של קווי הפסקת האש שהיו קיימים עד 4 ביוני 1967. חלק ניכר מקווים אלה נטול כל ערך בטחוני, מבחינה טופוגראפית; ודבר שהוא חשוב לא פחות – הם אין מעניקים למדינת ישראל את המזער החיוני של עומק אסטראטגי. הבעיה החמורה ביותר מוצגת על-ידי הגבול המזרחי: כל רוחבו של מישור החוף – שבו מצויים מרכזי האוכלוסיה העיקריים של מדינת ישראל, ובכללם תל-אביב ובנותיה – הוא בין 15 ל-25 ק"מ, ומעמדה של ירושלים הוא רב-סכנות במיוחד. בקווי גבול כאלה דיה מכה מקדימה מוצלחת אחת של צבאות ערב לבתר את ישראל ביותר מנקודה אחת, לנתק את עורקי קיומה החיוניים, ולהעמידה בסכנות שאין שום מדינה מוכנה לעמוד בשכמותן. תכליתם של גבולות בני-הגנה היא איפוא לתקן נקודת תורפה זו: לתת לישראל את העומק האסטרטגי הנדרש, וקווי גבול בעלי ערך אסטראטגי טופוגראפי.

איני מתעלם, כמובן, מן העובדה שיש טוענים כי בעידן פיתוח הטכנולוגיה הצבאית המודרנית אין משקל לגורמים אלה. עיקר טענתם היא, שהופעתם של טילי קרקע-קרקע, מטוסי קרב והפצצה על-קוליים, ושאר כלי-המשחית המתוחכמים של המלחמה המודרנית, ביטלה את חשיבותם של העומק האסטרטגי והמכשולים הטופוגראפיים. כשלעצמי, איני יודע אף מדינה בעולם שתוותר מרצונה על קו גבול נוח מנימוקים אלה. מכל מקום, טיעון זה ודאי שאין כוחו יפה לגבי מדינת ישראל, ובמסגרת הסכסוך המזרח-תיכוני. כאן ההיפך נכון. דווקא משום ההתפתחות הדראמטית בכלי-הנשק הקונוונציונאלים גדלה חשיבותם של עומק אסטראטגי ושל מכשולים טריטוריאליים.

על אף הנזק הכבד שראשי-חץ ופצצות עלולים לגרום, הם לבדם אינם יכולים להכריע מלחמות, כל עוד הצד שכנגד נחוש בהחלטתו להשיב מלחמה. ההיסטוריה הצבאית של העת האחרונה מוכיחה זאת בעליל. ה"בליץ" הגרמני האווירי לא הביס את בריטניה במלחמת העולם השניה. גם ההפצצות הכבדות של בעלות-הברית לא הכניעו את גרמניה. הדבר קרה רק עם נפילת הבונקר האחרון בברלין. אפילו ההפצצות האמריקאניות המאסיביות לא הכריעו את צפון-וייטנאם, אשר יצאה בסופו של דבר מנצחת במלחמה. ככל שהדברים אמורים במלחמות קונוונציונאליות לפחות, עומדת האמת הבסיסית בעינה: ללא התקפה של צבא-היבשה המשתלט גשמית על הארץ, אין הכרעה במלחמה. על אחת כמה וכמה במזרח התיכון, כשהצד הערבי איננו פגיע פחות מישראל להפצצות אוויר וטילים, גורם העשוי לצמצם במידה רבה את השימוש בכלי נשק אלה, ולהניח לחילות-היבשה את תפקיד ההכרעה האמיתית.

הסכנה המאיימת איפוא על מדינת ישראל היא, כי חיזוק מעין זה של כוחות היבשה הערביים בכלי-הנשק המודרניים עלול להשיא את מדינות ערב לנסיון לפועל בשטח במהירות כזו, שיקשה לישראל לעכב את חילותיהן בשלב ראשון, או לחזור ולכבוש שטח במתקפת-נגד. לשון אחר, מדינות ערב עלולות להתפתות ולהנחית על מדינת ישראל מהלומה ראשונה, באופן שיימנע ממנה להגיב במכת-נגד יעילה. בקווים כמו אלה שהיו קיימים קודם מלחמת 1967, יהיה בכך משום איום מוחשי ולא-נסבל.

טענה אחרת כנגד דרישתה של מדינת ישראל לגבולות בני-הגנה היא שעל ישראל להסתפק בערובות של מעצמה או קבוצת מעצמות להבטחת קיומה. מבלי למעט בחשיבותן של ערובות כאלו לא הייתי מייעץ לשום מדינה לתלות את עצם קיומה בערובות מכל סוג שהוא בעולמנו המשתנה. אם המדובר בערובות מדיניות גרידא, הרי הללו חסרות כל ערך מרתיע של ממש; אין להן "שיניים". אם יתפתו אויביה של מדינת ישראל לחזור ולהתקיפה, לא תהיה לערובות כאלו השפעה על שיקוליהן. ערובות צבאיות, לעומת זאת, הן בעלות משקל מסויים, אך הבוטח בהן בלבד עלול לשגות מרה. יעילותה של ערובה זו יכולה להיות קצרת ימים, והערובה עצמה עלולה להסגיר לידי נותן הערובה, כמעט באופן מוחלט, את יכולתו של מקבל-הערבות לפעול פעולה עצמאית.

ג

למרבה המזל, התנאים הגיאו-אסטראטגיים הקיימים במזרח-התיכון, מאפשרים פתרון המיוסד על פשרה מדינית הוגנת – פשרה שתעניק לישראל את הגבולות בני-ההגנה המזעריים שאי-אפשר בלעדיהם, מבלי לפגוע פגיעה משמעית באינטרסים הבסיסיים של הצד שכנגד, ובכלל זה של הציבור הפלשתיני. ככל פשרה תהיה גם זו פשרה שתכאיב מן הסתם לשני הצדדים, בטווח הקצר. אך לאורך ימים, תתן לשני הצדדים יתרונות שאין בידם בהווה, ולא יהיו בידם, מבלעדיה, גם בעתיד.

לפי נוסחת הפשרה שאני ממליץ עליה, תוותר ישראל במסגרת הסדר-שלום על רובם הגדול של השטחים שנפלו בידה במלחמת יוני 1967.

אשר לערבים, יהיה עליהם לוותר על טענתם לאותם אזורי בטחון אסטרטגיים, אשר בצירוף לסידורים יעילים אחרים, שיידונו להלן, יתנו למדינת ישראל את היסוד החיוני שנעדר מקווי שביתת הנשק שלפני 1967: מערך הגנתי שיאפשר לצבא-הקבע הקטן של מדינת ישראל לבלום מתקפה של צבאות ערביים פולשים עד לגיוסה של מרבית צבא המילואים הישראלי. אזורי בטחון אלה יתנו באופן זה שהות מספקת לארגן ולהפעיל את מתקפת-הנגד הדרושה להביס תוקפנות מסוג זה.

בלי להיכנס בפרטים ובשרטוט מפות מדוייקות – דבר שיחכה בהכרח למשא-ומתן ישיר בין הצדדים הנוגעים בדבר – סבורני שהפתרון יימצא בעיקרו של דבר, לפי הקווים הכלליים הבאים.

הן כדי לשמור אופיה היהודי והן כדי לסייע לפתרון הבעיה הפלשתינית, על מדינת ישראל להימנע מסיפוח אוכלוסיה ערבית נוספת בהיקף ניכר. לפיכך, אין לבסס את העומק האסטרטגי והמכשולים הטופוגראפיים בגיזרה המרכזית, שבלטו בהיעדרם הגמור בקווים שלפני מלחמת ששת הימים, על העתקתם של קווים אלה מזרחה, אף אם יש בכך מן ההגיון מבחינה אסטרטגית גרידא. חוץ מכמה תיקוני גבול טאקטיים קטנים לאורך הגזרה המערבית של "הקו הירוק", אפשר להשיג אותה תכלית עצמה על-ידי שליטה ישראלית מלאה על האיזור האסטרטגי שממזרח ליישוב הערבי הצפוף, המרוכז בגב-ההר ומערבה לו. כוונתי לאיזור הצחיח שבין נהר הירדן ממזרח ובין רכס הרי שומרון ויהודה ממערב – למן הר הגלבוע בצפון בואכה מדבר יהודה ועד מדבר הנגב. שטחו של איזור מדברי זה הוא כ-1800 קמ"ר בלבד, והוא כמעט ריק מתושבים. פתרון מעין זה ישאיר כמעט את כל האוכלוסיה הערבית-פלשתינית של הגדה המערבית בשלטון ערבי.

בתוך איזור זה, הנמשך מצפון לדרום, יהיה אפשר להתוות פרוזדור בריבונות ערבית ממערב למזרח, שיאפשר קשר רצוף על פני ציר יריחו-רמאללה, בין השטחים המאוכלסים ערבים משני עברי הנהר. בדר זו מתאפשר הפתרון הריאליסטי היחיד – פתרון המסייע גם לפתור את בעיית הזהות הפלשתינית, שתוכל למצוא את ביטויה במדינה ירדנית-פלשתינית אחת.

ד

כאמור, על הסדרי הגבולות ההכרחיים לבטחונה של ישראל – וממילא ליציבותו לאורך-ימים של האיזור כולו – להיות כרוכים בסידורי בטחון הדדיים יעילים, המכוונים למנוע מתקפת-פתע של צד אחד על מישנהו, או לפחות לצמצם עד למינימום סכנתן של מתקפות כאלו. בתנאים הגיא-אסטראטגיים של המזרח-התיכון צמצום האפשרות של מתקפת פתע פירושו למעשה צמצום הסכנה של מתקפות גדולות בכלל. כוונתי לסידורים כמו קביעת אזורים מפורזים, כולם אומקצתם, בפיקוח ערבי-ישראלי משותף, בשיתוף גורם בינלאומי אמין; או כמו קביעת סידורי התרעה מקבילים, דוגמת אלה הפועלים בהצלחה בסיני לפי הסכם הביניים משנת 1975.

סידורי התרעה אלה הם חיוניים ביותר. בלעדיהם לא תוכל ישראל להרשות לעצמה אותן פשרות טריטוריאליות מפליגות שעליה, לדעתי, להיות מוכנה להן במסגרת הסכמי-השלום עם שכנותיה. אביא דוגמה אחת – החשובה ביותר – לענין זה. בהתאם לעקרונות שהתוויתי קודם, אם תוותר מדינת ישראל על הגוש המרכזי המאוכלס בצפיפות של יהודה ושומרון היא לא תוכל לוותר בשום פנים על פירוזם היעיל של אזורים אלה.

בקצרה, מדינת ישראל לא תוכל להתיר לעצמה להיסוג מחלק גדול של הגדה המערבית אלא אם כן ייעקר משטח זה כל פוטנציאל התקפי. להשגת תכלית זו לא די בשליטה ישראלית מוחלטת באיזור בטחון אסטראטגי לאורך בקעת-הירדן, כפי שהוצע קודם. הכרחי גם פירוז יעיל של השטחים שיפונו על-ידי ישראל. כאן, כבמקומות אחרים, שני היסודות שלובים זה בזה: ללא אזורי בטחון לא תוכל ישראל להסתפק בפירוז בלבד; ללא פירוז של ממש לא תוכל ישראל להסתפק באיזורי בטחון.

ה

האם שלום כזה הוא לא רק רצוי, אלא גם אפשרי? תשובתי היא: כן, הוא אפשרי. אולי לא היום, או מחר, ולא בקפיצה אחת. היה טוב מאוד, כמובן, אילו אפשר היה להשיג את השלום בתנופה אחת, על-ידי הסדר כולל, המיישב את הסכסוך. אשר למדינת ישראל, הריהי מוכנה להסדר כזה ורוצה בו, בהקדם האפשרי. יתכן כי יקשה מאוד לעבור בקפיצה ממצב העויינות והאיבה של מדינות ערב כלפי מדינת ישראל אל תור הפיסו והידידות. אבל המעבר –כתהליך אם לא כמעשה חד-פעמי – אפשרי. זהו תהליך שאפשר כי יוליך ממצב של הפסקת אש אל סיום פעולות האיבה, מאלימות אל אי-אלימות, מאי-השלמה אל השלמה, ומכאן אל שלום-אמת. שלושת ההסכמים שנחתמו מאז מלחמת אוקטובר 1973 (שניים עם מצרים ואחד עם סוריה) אפשר שהם אתחלתא לתהליך כזה.

כל זה אפשרי, כמובן, בנסיבות הנאותות ובתנאים הנדרשים. השניים העיקריים הם: ראשית, שהמגמה הריאליסטית במחנה הערבי תיעשה למגמה מכרעת, כלומר שיכירו הערבים כי ישראל היא עובדה קיימת, שאין לעוקרה בסיבובי מלחמה חוזרים, ושישלימו עם קיומה של מדינת ישראל מתוך הסדר של פשרה. ושנית שמשפחת העמים לא תעורר בקרב מנהיגי הערבים את האשליה, כי יהיה אפשר – בין באמצעים צבאיים ובין בלחץ מדיני – לאלץ את ישראל שתוותר על מה שהוא חיוני לצורכי בטחונה המזעריים.

התוכניות וההצעות השונות שהעלה צד שלישי זה או אחר רק משרתות את המטרה ההפוכה. הדבר כולל אותה תוכנית אמריקאנית אומללה משנת 1969, שנועדה בשם "תוכנית רוג'רס" אשר שגתה בשתי שגיאות יסוד: ראשית, בעצם השגתה לצדדים במקום להניח להם עצמם לשאת-ולתת על חילוקי-הדעות שביניהם, ללא תנאים מוקדמים; שנית, בחוסר התחשבותה הגמור בצורכי הבטחון של מדינת ישראל. העלאתה של תוכנית זו עוררה ציפיות במדינות ערב, כי ואשינגטון עומדת לכפות על ישראל תוכנית הנוטה לערבים, ובכך חיבלה קשה בתקוות להתפתחות מדינית ריאליסטית בבירות הערביות. ספק רב אם היה אפשר להגיע להתקדמות חיובית כלשהי במזרח-התיכון אילולא הוקפאה התוכנית בשנת 1970. המדיניות הצרפתית מילאה תפקיד שלילי מובהק מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, הן משום פנייתה הפרו-ערבית הגלוייה בעת פעולות-האיבה, והן בשל הפירוש חסר היסוד שפירשה את החלטת מועצת הבטחון 242, בסתירה גמורה לכוונות המוצהרות של יוזמיה. אין ספק, כי גישה צרפתית זו עודדה אף את הפחות קיצוניות במדינות ערב לעמדות נוקשות ובלתי-מתפשרות.

השטחים, שילוב הכלכלות, ולא מיזוגן

 

(מתוך "בדבר ההחלטה לא להחליט", 4.8.1969)

 

אני מזהיר את עצמנו מפני צעדים כלכליים פזיזים בנושא זה. די אם אזכיר לכם מה הם ההפרשים בהכנסה הלאומית השנתית לגולגולת בכל אחד מהמשקים האמורים. בישראל הגענו להישג מרשים של 1250 דולר לשנה בממוצע לגולגולת. ביהודה ושומרון הגיעו ל200 דולר לשנה כלומר – ב-1050 דולר פחות מאיתנו. ברצועת עזה 100 דולר לשנה – כלומר – ב-1150 פחות מאיתנו. תארו לעצמכם, צירי הוועידה, שביום בהיר אחד מכריזים על כל האוכלוסיה הזאת, לרבות מאות אלפי הפליטים שבתוכם, כמשק ממוזג, מאוחד, ללא הפרדה. אתם משערים לעצמכם את רעידת האדמה אשר תפקוד בראש ובראשונה את המשק שלנו? עובדה היא, שעד רגע זה אנו פועלים בשלוש חטיבות משקיות – זו שבתחום השלטון הישראלי, לרבות ירושלים השלמה; זו של יהודה ושומרון; זו שברצועת עזה וצפון סיני. לכל אחת הייחוד שלה, כל משק והבעיות שלו.

אני עוד יכול להבין, שכאשר ממשלה או כנסת מחליטים על הכללת כל חלקי ארץ-ישראל בתחום המשפט הישראלי, או תחת ממשל אחד וכתוצאה מזאת תאוחד אף המדיניות הכלכלית. אבל, הפעלת מדיניות כלכלית כלפי השטחים, בלי החלטה מדינית על איחוד כל חלקי ארץ-ישראל, יש בה הטלת עול נורא על המשק הישראלי, בלי ההשראה הגדולה הנובעת משלמות הארץ. לכן, העניין הזה לא יכול להיות נדון לעצמו ובנפרד מהסוגיה הכלכלית. מי שרוצה לאחד את הכלכלות של כל המשקים שלנו למשק אחד, חייב תחילה לקבוע את דעתו על העתיד המדיני של השטחים כולם. משום כך אני נגד מיזוג המשקים הללו למשק אחד. אבל הנני בהחלט בעד שילוב גובר והולך בין המשקים השונים על יסוד של שיתוף-פעולה. אני יכול לתאר לעצמי פעילות מוגברת בפיתוח כמה יסודות, או כמה חלקי תשתית, משותפים של הכלכלה. נכון שאותו אוטובוס אשר חוצה חלקי ארץ שונים יכול לקחת נוסעים משטחים שונים. נכון, שאפשר להגיע להספקת חשמל משותפת, להספקת מים משותפת, לחילופי ידע, והעסקת עובדים באופן מבוקר, ובתיאום עם האיגוד המקצועי ובאורח מאורגן על-ידי שירות התעסוקה תוך כדי פיקוח בטחוני רציני. אפשר להגביר את חילופי הסחורות ואפשר לעודד את היזמים הערבים לעשות לקידום ולפיתוח משקם הם כדי לפתור את עיקר הבעייה הכלכלית והתעסוקה בתחומי השטחים עצמם ובה-בעת להעלות בהדרגה את רמת חייה של האוכלוסיה.

אני חוזר ומבקש להבחין היטב במינוח. לא הייתי רוצה שנתבלבל בו: מיזוג – לא, שילוב – כן. וההבדל הוא מהותי.

אפילו החליטה הממשלה לא להחליט, אין פירושו של דבר שאפשר לפעול ללא יעדי ביניים. אם נגזר עלינו – וכנראה נגזר – לשבת בכל חלקי השטחים המוחזקים, מהחרמון עד הסואץ, באין שלום, עלינו לקבוע לעצמנו גם בנושאים חברתיים-מדיניים, כגון אלה שהזכרתי, יעדי ביניים, שישרתו את האוכלוסיה ואת המדיניות שלנו במשך תקופת מעבר ממושכת וישמשו אותנו במאבקנו על גבולות בטוחים למדינת ישראל.

אני מציע לעצמנו להשתחרר מתסביך בנושא זה. כיוון שלא באנו ככובשים, אנחנו גם לא מנשלים. באנו לשם בתוקף התגוננות בפני מלחמת השמד ואנו עתידים לשבת שם עד שנגיע לפתרון מוסכם על-ידי שני הצדדים. ולכן אני מציע לא להתרגש כל-כך ולא להחמיר אם בית-ספר מסויים בשכם שובת ולא להסתחרר מהישגינו אם במשך חודש חודשיים לא ארעו מהומות או תופעות מרי בעניין זה או אחר. אבל האמת היא שעד היום הזה אין לנו מדיניות מגובשת. עשינו מחוות רבות הראויות לשבח, אבל זו מערכת מחוות שאיננה מתגבשת למדיניות. ואנחנו זקוקים למדיניות שיהיו בה גם מחוות.רבים מערביי השטחים עדיין זוכרים מה קרה לאותם ערבים ברצועת עזה אשר השלימו עם נוכחותנו בסיני וברצועת עזה ב-1956. כאשר פינינו את השטח וחזרנו לגבולות הישנים, השארנו אותם והם באו על ענשם באופן אכזרי ביותר. כאשר יש אי בטחון, גם אותם יסודות חיוניים, והם רבים, אשר מוכנים להיות סנגורים לשלום, אינם יודעים מה עתידם, משום שאינם יודעים מה מדיניותנו. לכן הייתי רוצה לראות לפחות ראשית של מדיניות המבקשת לעודד את היסודות החיוניים בחברה הערבית של השטחים המוחזקים, כדי שיקימו לעצמם מעין ממשל עצמי, מעין "שלטון בית" אשר יקבל בהדרגה את מלוא האחריות לעניינים הפנימיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים, הדתיים, בעוד שאנו נחזיק בידינו את ענייני הבטחון החיצוני והפנימי. נכון הוא ששלב ביניים אינו דומה למטרה סופית, אבל הוא הרבה יותר מדריך ומכוון את המדיניות והוא עדיף על מצב שאין יד מכוונת בכלל. נראה לי שעל-ידי מדיניות כלכלית נאורה ושלטון שיידע להחמיר עם עבריינים ולהאיר פנים לידידים, ויאפשר להם להתארגן על בסיס של הבנה ושלום בין יהודים וערבים – הרי שלפנינו הזדמנות בלתי רגילה, שלא היתה בידינו עד כה, להוכיח שאמנם כאשר ניתנת הזדמנות – יהודים וערבים עשויים לדור בכפיפה אחת בשלום והבנה.

ובסוגיה זאת עוד הערה אחת: בעיית הפליטים מעיקה עלינו למרות העובדה שלא אנו נושאים באחריות להתהוותה ולקיומה. והדברים ידועים. אולם, אם עד לפני מלחמת ששת הימים טענו, ובצדק, שהפליטים ברובם הם מעבר להישג ידינו, וכי שליטי ערב הקימו מחיצה עבה בינינו לבינם ואינם מאפשרים לנו יוזמות כלשהן, הרי טענה זאת כבר איננה קיימת. היום המציאות הפגישה אותנו עם מאות אלפי פליטים. ואם-כי אסור לנו, ואין אנו יכולים ליטול על עצמנו את מלוא האחריות לפתרון הבעיות שלהם, בכל זאת, חובת היוזמה מוטלת עלינו. היא מוטלת עלינו קודם כל מבחינה אנושית, פשוט מפני שאנחנו יהודים, מפני שאנחנו הומניסטים. שנית, יש לנו בזה גם עניין מדיני, שקיומו של פצע ממאיר זה אשר טיפחו אותו והשאירו אותו במארתו כדי שישמש נשק יעיל נגדנו, יש לנו עניין רב בריפויו. לי נראה, שעם קצת מאמצים שלנו, ובעזרה בינלאומית, ניתן לעשות לפחות התחלות בטיפול בפליטים. כיוון, שבעייה זאת איננה ניתנת לפתרון בדרך חקלאית, אלא בעיקר בדרך עירונית-תעשייתית, הרי אין זה מן הנמנע שיוזמה או שתיים, ולו גם בדרך של ניסוי, לפתרון בעייה של קבוצות-פליטים אלה או אחרות, תעשה בקירבת ערים ערביות אשר תבחרנה לצורך זה.

אנחנו גם נלמד מהנסיון, גם נוכיח רצון טוב, ואולי גם נעורר את הכלכלה והמשק; שהרי אנו יודעים שקליטת אנשים ושיקומם, כאשר היא מתממנת על-ידי מקורות חוץ, משמשת גם תמריץ להתעוררות המשק. בכך נצעד כמה צעדים לעבר הפתרון (המלא).

הפרישה – זרע הפורענות

הארות לפרשת האונייה אלטלנה – הארץ, 30.7.71

מאת יגאל אלון

 

יקשה היום להבין את מלוא חומרת הפרישה הצבאית מן המרות הלאומית בשנות הארבעים, מבלי לדעת את הרקע המדיני והביטחוני של היישוב הביטחוני בארץ באותה תקופה – ישוב קטן, מיעוט באוכלוסיית ארץ ישראל, שהשליטה בה בידי שלטון זר ועוין.

הטעייה היא להציג היום את מערכת היחסים ששררו אז בין שני ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, לבין "ההגנה" כמערכת יחסים בין שלושה גופים שווים. ארגון "ההגנה", על חיל המחץ המגויס שלו, הפלמ"ח, היווה את הזרוע הביטחונית של כלל היישוב היהודי והוא עמד כולו למרות המוסדות הלאומיים הנבחרים של התנועה הציונית והישוב היהודי בא"י. מוסדות אלה, היו בעיני הישוב כממשלה יהודית לכל דבר. על כן שללו תכלית שלילה את תופעת הפרישה הצבאית, שהתבטאה בקיומם ופעולתם של ארגונים צבאיים פרטיים, הכפופים למרות של מפלגות פוליטיות או למרות של עצמם בלבד. פרישה כמו זו של שנות הארבעים היתה מקבילה, במושגי ימינו, לניסיון של גוף מיעוט אופוזיציוני, החולק על מדיניות הממשלה, להתארגן במחתרת ולפתוח על דעת עצמו בפעולה צבאית, בחזית הסואץ או בגבול ירדן, למשל. או – עם ניסיון להקים מחתרת צבאית, הרואה עצמה פטריוטית יותר מרובו של העם ועל כן מרשה לעצמה לפעול פעולות צבאיות ואחרות על דעת עצמה, משום שאינה שלמה, נניח, עם תכנית שלום או עם מפת העתיד של מדינת ישראל, כפי שהיא עשויה להתגבש על ידי הרוב בכנסת.

מבחינה זו, אם יש הבדל בין שתי התקופות, הרי הוא לחומרא ולא לקולא. דווקא אותם ימים קשים של מאבק, בתנאי מיעוט ושלטון זר, חייבו את המרות הפנימית הגדולה ביותר. ומי שניצל אז את עובדת היותנו רק "מדינה בדרך", חטא חטא מוסרי ולאומי כבד אפילו ממי שהיה מנסה לעשות זאת כיום, במדינה הריבונית.

לכן, הייתי שלם בשעתו עם החלטת הסמכות הלאומית העליונה של אותם ימים לאחוז באמצעים תקיפים נגד ארגוני מחתרת הפורשים, וכל עוד מדובר היה בפעולות עצמאיות של זרועות הביטחון של היישוב, עשיתי את שהוטל עלי מתוך הכרה מלאה. הסתייגותי, והסתייגות רבים מחברי, היתה משיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי במערכה נגד הפורשים. האמנו כי "ההגנה" יכולה וצריכה לעשות זאת בכוחות עצמה. משנפלה ההכרעה הדמוקרטית, בניגוד לדעתנו, ביקשתי לשחררני מתפקידי כמפקד המבצע. כך עשו רבים מחברי ובקשתנו נתמלאה. לפי הצעתי אף הוחלט בפיקוד העליון, כי כל עוד מדובר בתיאום עם הבריטים, יוטל התפקיד על מתנדבים בלבד. וכך אמנם היה.

בסיכומו של עניין: לגבי שני הדברים כאחד – הן לגבי חלקי בפעולות העצמאיות נגד הפורשים והן כלפי הסתייגותי משיתוף הפעולה עם הבריטים בסוגיה זו, – אין לי כל נקיפות מצפון כפי שמנסה לייחס לי מר לנקין (ברשימתו ב"הארץ" 27.7), ואינני סבור בשום פנים כי הם היו בגדר משגה. המערכה נגד הפורשים בשעתו היתה לא רק פועל יוצא מן הצווים הדמוקרטיים הבסיסיים, של הישוב בדרך למדינה, אלא גם תולדת ההכרה, שללא ריסון תופעת הפרישה עלול היה כל מאבקו הגורלי של היישוב להסתיים בכי-רע.

זה מסוג הדברים שאדם, אומה והנהגה עושים בכאב-לב, אך במצפון נקי.

פרשת האנייה "אלטלנה" היתה אחד הגילויים החמורים והמסוכנים ביותר של תופעת הפרישה. זו היתה התמרדות נגד מוסדותיה המוסמכים של המדינה הריבונית בימיה הראשונים, בשעה חמורה מאין כמוה במלחמת העצמאות. היה זה גם לאחר ההסכם על פירוק האצ"ל (בחתימת הנציג המוסמך של שר הביטחון י. גלילי, ומפקד אצ"ל מ. בגין, מיום 1.6.48) בו נקבע, בין השאר, כי "כל כלי הנשק והציוד המלחמתי שבידי הארגון הצבאי הלאומי ימסרו לצבא ההגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון… "

חלקי בפרשת "אלטלנה" התחיל בשלב מאוחר יחסית. ביום "אלטלנה" בתל אביב – להבדיל מפרשת "אלטלנה" כולה – נקראתי בשעות צהריים אל המטכ"ל של צה"ל ושם הוטל עלי, באורח זמני, הפיקוד על המבצע שנועד להדביר את התמרדות אצ"ל ולמנוע את השתלטותו על ת"א. נמסר לי אז, כי הנהגת אצ"ל מתכוונת להוריד את באי "אלטלנה" לחוף, כשהם מזוינים, ויחד עם אנשי אצ"ל שערקו מיחידותיהם בצה"ל, ואוהדיהם בתל אביב להשתלט בכוח על העיר.

כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע היה המצב כדלהלן: אנשי האצ"ל משתלטים על נקודות מפתח בעיר ובמבואותיה, מסיתים את האוכלוסייה, תופסים עמדות בחוף ומתאמצים להחדיר את חבריהם אל קרבת האונייה; מעון מטה הפלמ"ח נתון במצור. האנשים בו מחליפים אש לסירוגין עם חוליות מזוינות של האצ"ל היורות עליהם הן מן האונייה והן מן החוף. פעם בפעם נערכות הפוגות להוצאת פצועים וחוזרות ונשנות דרישות קציני צה"ל להיכנע – אך לשווא. עד מהרה התברר לי, שבלי תגבור כוחו של צה"ל בת"א, לא יעלה בידינו להדביר את ההתמרדות. הוריתי להעביר כוח מחטיבות "יפתח" ו"הנגב" לת"א ואכן, כוח זה טיהר את הרחובות והסיר את המצור מעל מעון מטה הפלמ"ח ומעון מטה חיל הים, שגם הוא היה במצור. בו בזמן נודע לי על חיילי צה"ל, חברי אצ"ל, שהפקירו עמדותיהם בחזית וכי כוח נוסף, שחוייל לא מכבר על ידי צה"ל מתעתד לעלות על העיר. הוריתי לגדוד צה"ל נוסף להקיפם בצריפין ולפרקם מנשקם. בינתיים, תחת חיפוי אש עשו אנשי "אלטלנה" הכנות אחרונות לנחיתה בכוח.

במצב זה, הדרכים שעמדו בפני היו:

  • לפתוח באש מרוכזת על האונייה ולגרום לאבדות כבדות בקרב אנשיה. לא רציתי בכך.
  • להניח לאנשי האונייה לרדת לחוף על נשקם, דבר שהיה גורר אחריו קרבות רחוב מרים. גם בכך לא רציתי.

בחרתי בדרך השלישית: פניתי למטכ"ל של צה"ל ובקשתי שיטיל על חיל התותחנים – שלא היה נתון לפיקודי – לירות כמה פגזי הפחדה לקרבת "אלטלנה", בטרם אגיש לה אולטימאטום להיכנע. זמן קצר לאחר מכן נשמע קול נפץ הפגזים. לאחר כמה התפוצצויות מסר לי, לתדהמתי, איש התצפית, כי עשן מתאבך מסיפון האונייה. הייתי משוכנע כי פגז פגע באונייה בטעות. הואיל ולדברי האצ"ל היתה האונייה טעונה גם בחומרי נפץ, פקדתי מיד על חלק מאנשי להניח נשקם, לקפוץ לים ולחוש לעזרת אנשי האונייה. וכך עשו. התקשרתי למטכ"ל, דיווחתי על הפגיעה וביקשתי שיורו על הפסקה מיידית של אש התותחים, וכן יזעיקו את חיל הים לפעילות הצלה של אנשי "אלטלנה".

בינתיים, החלו יחידות צה"ל שהוחשו העירה, להתגבר על יחידות אצ"ל שבמבואות העיר ובתוכה. משחוסלה ההתמרדות, שוחררתי מתפקידי הזמני במבצע זה וחזרתי למפקדה הקדמית שלי שבפרוזדור ירושלים.

זה היה חלקי בפרשת "אלטלנה". על כך נשאלתי ועל כך סיפרתי ב"שעה השלישית", שהוקדשה לפלמ"ח, בתשובה לשאלות של צופי התכנית. מפתיע הדבר, שיש מי שרואה בדברי אלה "גרסה חדשה" או צ'יזבט חדש. כל המצוי אצל המקורות יודע, שאין זה צ'יזבט וגם חדש איננו. דברי אלה נתפרסמו בספר הפלמ"ח, כרך ב', עמ' 392 ואילך, ספר שראה אור ב-1953.

אשר לפרשת "אלטלנה" כולה, דומני כי מר לנקין וחבריו הם החייבים תשובות לציבור ולא אני וחברי ב"הגנה" ובצה"ל. כי הם שסירבו למסור ללא תנאים את הנשק שבאונייה לצה"ל, בניגוד להסכם עימם; הם שהתחמקו בלילה מחוף כפר ויתקין אל חופה המאוכלס של ת"א דווקא; הם שקראו לתושבי ת"א להצטרף אליהם כדי שבחסות אזרחים תמנע מצה"ל האפשרות לפרוק נשקם; כי אנשים מאצ"ל הם שהסיתו חיילי צה"ל, חברי אצ"ל, לערוק מיחידותיהם ומעמדותיהם בקו החזית. ואחרון אחרון – הם שהרשו לעצמם לירות על יחידת צה"ל, שהודיעה להם, בשם ממשלת ישראל, שעליהם לשים קץ להתמרדות ללא תנאים.

פרשת "אלטלנה" התרחשה בימים בהם קיימת היתה בישראל ממשלה מוכרת והנושא נידון במוסדותיה של המדינה, לרבות מועצת המדינה הזמנית (הכנסת דאז) בישיבתה מיום ה- 23.6.48.

הבא בטענות על סילופים, מן הדין שידייק, לפחות, בדבריו הוא. לצערי אין מר לנקין נוהג כן בכמה נקודות נוספות:

  1. עובדה היא, כי מטה הפלמ"ח במלון ריץ הותקף גם באש פיאטים. אינני אומר שמהאונייה דווקא. קרוב לוודאי על ידי אחת מחוליות החוף, אך אין הדבר גורע מחומרת המעשה. אגב, מרשימת כלי הנשק שהגיעו לצה"ל מהאונייה, ניתן ללמוד ולהיווכח, כי האונייה הובילה פיאטים ופגזי פיאט. עדות לכך – דו"ח רשמי ומוסמך של צה"ל בחתימת סגן אלוף צבי בן יעקב, לא זו בלבד שעל מטה פלמ"ח נורתה אש חזקה מן החוף ומן האונייה, אלא שבאש זו נפל אחד מחיילי צה"ל, פסח וולודינגר ז"ל, ושניים נפצעו.
  2. למרות כל הכחשותיו של מר לנקין, אצ"ל עסק, ובמאורגן, בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי. על פי עדויות בדוקות ומוסמכות, האצ"ל שיתף פעולה בתקופות מסוימות, עם הבולשת הבריטית ואף הסגיר לידיה אנשי לח"י ואנשי פק"פ. אחת העדויות המפורשות על כך היא זו של מפקדים באצ"ל, שהשתתפו בתכנית הרדיו "אסמכתא", בקיץ אשתקד.
  3. מר לנקין אינו יודע, אולי, כי במהלך פרשת "אלטלנה" נערכו חילופי דברים עם אנשי אצ"ל ומפקדיו על החוף, שאחד מהם אף הציג את עצמו כסגן מפקד האונייה, אך הוא חייב לדעת, כי פעם אחר פעם פנו אל האונייה ברמקולים מן החוף. לפחות באחת הקריאות הודיע מפקד בצה"ל לאנשי האונייה, כי ברצונו לשלוח רופא ואנשי עזרה ראשונה, אך דובר מן האונייה השיב לו, כי לא יותן להם להתקרב.
  4. להציג את חילופי האש בחוף ת"א כפתיחת אש על האונייה "ללא כל פרובוקציה מצידה" הוא מעשה הפוך לאמת. "אלטלנה" היא שפתחה לראשונה באש על ספינת חיל הים, בהתקרבה לחוף ת"א; שלא לדבר על עצם השטת האונייה המתמרדת לת"א והורדת סירה הנושאת אנשים מזוינים לחוף, שתפסו מייד עמדות קרב. אם אלה אינם פרובוקציה – אין לדעת פרובוקציה מהי.
  5. אנשי הפלמ"ח וחיל הים חשו לפי פקודה לאונייה כשזו נפגעה, להציל את אנשיה. אפילו לא הצליח מר לנקין להבחין בכך – הרי גם בסירות שהגיעו מכיוון יפו ועסקו, לעדותו, במלאכת ההצלה – היו גם הם פלמ"חאים ששירתו בחיל הים.
  6. כחבר הוועד המנהל של רשות השידור, חייב מר לנקין לדעת, כי לא אני בחרתי את הפורום של "השעה השלישית", אלא עורכי התכנית ומפיקיה לבדם. את דברי, כפי שהשמעתים באותו שידור, הייתי אומר בכל פורום בו היו מוצגות לי השאלות שהוצגו.

ולסיום: תמיד הוקרתי אומץ לב אישי והקרבה עצמית של לוחמים, בין שהיו חברי "ההגנה", חברי אצ"ל ולח"י, או חיילי צה"ל. לא על כך ניטש הוויכוח. אולם כאז כן היום אני רואה הכרח עקרוני להסתייג בכל לשון מתופעת הפרישה, ולא להניח למיתוס הפרישה להכות שורשים בעם. הייתי והנני גם היום נגד הגלוריפיקציה של הפרישה ונגד הלגיטימציה שלה – ולו גם לאחר שנים. כי בכל פרישה מן המרות הלאומית טמונים זרעי הפורענות של פירוד, ריב אחים ואיום חמור על עצם הדמוקרטיה.

לאופיו של הפלמ"ח

הרצאה בסמינר לשליחים של הקיבוץ המאוחד, 29.5.45, חודשים מספר לפני שמונה למפקד הפלמ"ח.

 

טיפוח היחיד: כחלק עצמאי של הכלל

 

"מעולם לא ראה הפלמ"חאי עצמו כ"מספר"… חבר היה לחברה, ללבטי התפתחותה ולמלחמת קיומה; חש שהוא דרוש ומועיל…"

יגאל אלון, מערכות פלמ"ח (1965), עמ' 47

 

"מאז הכנסי למסגרת – מסכם אחד החברים את שתי שנות שירותו בחטיבה – נעורו והתפתחו בי חושים אשר היו נעלמים ממני, ודומה כי חזרו אף תכונות-נפש אשר בגולה לא ידעתין. חיי החטיבה הוסיפו לי סגולות שחסרו לי, פיתחו בי את אומץ-הרוח, את כוח ההתמצאות, את הבטחון העצמי ואהבת הארץ. למדתי לדעת את הארץ! במדבר השומם והמונוטוני גיליתי "טעם" מיוחד ויקר – …יראת-הלילה פגה ממני. אני יכול בבטחון, בכל שביל ומשעול, למצוא את נתיבי. גם את הגישה הנכונה וההכנה לשאלותינו המדיניות, הציוניות והחלוציות קניתי לי בשנות-השירות…"

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 463-464

 

יכול להיות ויכוח של גנרלים במשך שנים מה צריך להיות גודלה של היחידה, מחלקה של 20 או של 40 איש, כיתה של 10 או 5 אנשים. לכאורה, דבר קל-ערך, אבל למעשה יש לזה חשיבות ממדרגה ראשונה. אנחנו מניחים שפעולותינו יכולות להיות בהתחשבות עם שני גורמים. יש צד שלישי בארץ-ישראל, ואי-אפשר לדעת מה יגידו האנגלים בזמן מאורעות, האם הם יהיו ניטראלים, האם הם יתמכו באויב או אולי יתמכו בנו. קיימת אפשרות שהם (יעזרו להם), יהיו בלתי-לוחמים ויאסרו מאתנו ומהם, אבל קיימת גם אפשרות שהם יעזרו להם. ויש חשיבות לדבר אם יוצאת יחידה מסורבלת בת 20 איש או יוצאת יחידה בת 5 אנשים, והרבה יותר קל לעבור מיחידה של 5 ליחידה של 20 ע"י צרוף של שתי יחידות, מאשר לפרק יחידה אחת של 10 לשתי יחידות בנות 5 כל אחת. ויש באדם איזה חוש עדרי, הוא מרגיש את עצמו יותר בטוח כאשר הוא נמצא בין יותר אנשים. האמת הצבאית היא אחרת, יחידה יותר קטנה היא יותר בטוחה, היא יכולה ביתר-מהירות להסתלק, ובשעת-הצורך אפשר בקלות לצרף כמה יחידות ליחידה אחת. וחשוב גם לאמן בצורה כזאת, ביחידות קטנות. זה נותן יותר בטחון לאנשים בפעולה, יותר אומץ-לב. ועד היום נטושה המערכה בקרב ההגנה אם המחלקה צריכה להיות גדולה ומסורבלת בת 45 איש או היא צריכה להיות קטנה, בת 21 איש.

ואנחנו בתקופת אל-עלמיין התחלנו בהקמת יחידה קטנטונת, החוליה, המונה החל משני אנשים וגמור בשישה. היחידות האלה בנות 5-6 אנשים אינן עומדות היום במבחן קשה, אבל כאשר תתחלנה פעולות, הן תעמודנה במבחן של אומץ כאשר הן תצטרכנה לפעול. וצריך לאמן גם את האיש הבודד. במידה שפעלנו במלחמה זאת פעלנו רק ביחידות קטנות, איש, שניים, או שלושה, גם כאשר חברינו צנחו באירופה, היחידה הגדולה ביותר שצנחה היתה בת שני אנשים. והדבר דורש תשומת-לב. והגענו לזה שביחידה שלנו מחנכים אנשים בודדים לפעולה עצמית, מה שנקרא "סיירים בתפקידים עצמיים". שולחים חוליות לכל מיני פעולות, גם לפעולות מבצע, אם זה עונש נגד מתעללים בנו, או זה סיור מקום קשה, ולהוציא היום כיתה לסיור זה ניראה בעינינו לוקסוס, ואנחנו מוציאים פחות מזה. גם מספרנו הדל בארץ מחייב להקטין את מספר האנשים ביחידות ועל-ידי זה להרבות את מספר היחידות. זה כמובן מחייב שינוי בנשק, כי יש ערך להקטין את היחידה באם מכפילים, או לפחות מגדילים במשהו את עוצמת-האש שלה. אני כבר נכנסתי לפרוט מקצועי יותר מדי, אבל רציתי רק להקנות לכם מושגים על ערכים שהחטיבה מחדשת אותם ומכניסה אותם להגנה כולה. אבל זה דבר שאתכם כשליחים זה צריך לעניין. בתקופת המאורעות, כאשר יחידה היתה צריכה להתרחק 10-15 ק"מ מן הישוב העברי, כבר לא היו אנשים שהיו מכירים את הסביבה היטב והיו יכולים לשמש מורי דרך. אין לדבר על זה שבסביבות ערביות טהורות לא היתה כל אפשרות להתמצא. ניקח לדוגמא כפר על-יד סג'רה, לוביה, בסך הכל 2 ק"מ מסג'רה. כדי לשלוח קבוצת בחורים מסג'רה ללוביה לפעולה מסוימת היה צריך מורה-דרך מיוחד. בני סג'רה לא ידעו היטב את הדרך ללוביה. הרבה פעולות נידחו בגלל הדבר הזה והרבה פעולות גם נכשלו אך ורק בגלל זה, משום שלא הכרנו את הארץ, משום שלא הכרנו את הכפר הערבי שאינו נמצא לידינו. נוצר אצלנו בחטיבה מקצוע חדש. הוא אינו חדש בעולם, אבל הוא חדש בארץ, זהו מקצוע הסיירות הצבאית. וזאת איננה פרובלמה קשה בשבילנו היום. איש מקבל במשך שבועות אחדים אימון והוא יכול להגיע לכל כפר ערבי ולהביא תרשים של הכפר, על הדרכים המובילות לכפר, על מקום המעין של הכפר, על בתים מסוימים בכפר, ואם הוא גם יודע ערבית, הוא יכול לברר פרטים שונים הדרושים לנו על אנשים בכפר, פרטים מסוימים בכפר. והיום יש לסיירים בתוכניות-להבא תפקיד חשוב מאד. הם כבר כיום מתכוננים והם ימלאו תפקיד יותר חשוב כאשר הם יצטרכו לפעול ממש. והם מכירים את הארץ לארכה ולרחבה. והתברר שגם נגד כנופיות זה נשק יעיל. אם בתקופת המאורעות הבאים נאחז בשיטת ההגנה אז גם ההגנה האקטיבית תצטרך להיות יותר אקטיבית מאשר במאורעות הקודמים. יכול מאד להיות שהערבים יקבעו להם כמטרה סופית כיבוש וחורבן של ישובים עבריים, ואז לא תהיה לנו מטרה אחרת אלא כיבושם של כפרים ערבים בשכנותנו על מנת למנוע בעדם לשמש בסיס. על כל פנים, לסיירים, לפי דעתי, נועד במאורעות הבאים התפקיד הקשה והמסוכן ביותר.

אקח עכשיו דבר הרבה יותר חריף, אבל שמבחינת השקפת-עולם הוא הרבה יותר יסודי, האימון הגופני. יש הרבה תנועות ספורט בארץ, אולי אפילו יותר מדי, העוסקות בספורט. אבל שום אגודת ספורט לא יכלה להפוך את הספורט לתועלת ההמון. התרכזו יותר מדי בשיאים, אימנו יותר מדי את הצ'מפיונים, ובתוך זה גם "הפועל". פיתחו ענפי ספורט שאין להם שום ערך לגבי הפועל, אין זה עוזר לו כלל לגבי עבודתו בביהח"ר. ועמדנו בפני דבר קשה. החלטנו בזמנו שאנחנו נהפכם מיחידה נבחרת, של יחידי-סגולה, ליחידה פתוחה לכל נער ונערה הרוצים להתגייס. אבל לא החלטנו שבגלל זה צריכה הרמה המקצועית לרדת. כשהצבא הבריטי, למשל, צריך לרכז יחידות נבחרות לפעולה מסוימת, הוא יכול להרשות לעצמו לוקסוס, הוא יכול לבחור אנשים בגובה מסוים, אנשים בעלי גודל מסוים של שרירים, ולא יהיה קשה למצוא 30 אלף אנשים כאלה מתוך 3 מיליון חיילים. אבל אנחנו איננו יכולים ללכת באותה דרך וצריך להפוך את אותו הצנחן, את אותו ילד המגיע אלינו מן הנוער העובד, לחייל טוב. אנחנו צריכים להכין אותו לפעולה הדורשת מאמץ גופני גדול, אינני יודע אם לפעולת קומנדו דווקא. ואנחנו צריכים לאמן את החברה שתוכל לעמוד בתנאים גופניים קשים. והפכנו את הספורט בחטיבה למקצוע תכליתי, ואין מקצוע ספורט בפלמ"ח שאין לו תכלית ידועה, תכלית צבאית, להכין את החבר לדעת לפעול בתנאים בלתי-רגילים וגם לתכלית של פיתוח הגוף וחיסונו, בתוך זה גם השחיה. זה כולל את כל מקצועות הז'יאו-ז'יצו, איגרוף, מקל, סכין, וזה כולל גם את אותם המקצועות אשר מעלים את היכולת הפיזית של החבר כדי שיוכל להתגבר על מכשולים שיעמדו בשעת הפעולה בדרכו. ריצה ממושכת של 5-6 ק"מ, הליכה למרחקים של עשרות ק"מ, טיפוס על חבלים, עבירת מכשולים, מכשולי-יבשה ומכשולי-מים. והתברר שאותו האימון הגופני התכליתי העלה את היכולת הגופנית של החטיבה כולה. וזה במשך הזמן מצדיק את קיומו של אותו החומר האנושי שפעם לא היינו מוכנים אפילו להביט עליו.

למעלה מ-200 איש השתתפו בפעולה מאד לא נעימה. בביעור היחידות הטרוריסטיות, ואז התברר לנו, ללא צל של ספק, שרמת-האימון שהגיעו אליה אנשינו עולה על רמת-האימון שהגיעו אליה המתנגדים שלנו, ולא היה אף מקרה אחד, בכל הדו"חות שקיבלנו, שאיזו שהיא פעולה נגדם נגמרת בתבוסה. היו מקרים שקבוצה קטנה מאד, חוליה של חברים שלנו, נתקלה בקבוצה הרבה יותר גדולה מצד האצ"ל, וברגעים ספורים בעזרת המקל או בעזרת אימון גופני שעברו, הפיצו אותם לכל עבר. זה מראה באיזו מידה האימון הגופני יעיל במקרים כאלה ובאיזו מידה הוא נתן אומץ-לב לחברים. כל הפעולות שהיו כרוכות בהתנגשויות קשות, בחטיפות קשות, או בהתנגשויות עם מפזרי כרוזים, נגמרו תמיד כשידינו על העליונה. והפעולה הזאת העמידה במבחן קבוצות קטנות של חברים, והיו מקרים שחברים צריכים היו לגלות התמצאות גדולה בשעת הפעולה, כאשר התגלו דברים שהם לא חיכו להם, יכולת-המצאה וגם אומץ-לב. אם נקח לדוגמא כאשר קבוצה קטנה של חברים הלכה לחטוף אחד מהמפקדים החשובים של האצ"ל. הוא גר בקומה שלישית, תפסו אותו והורידו אותו דרך המדרגות. אז יצאו השכנים והחלו לקרוא לעזרה והופיעו שני שוטרים, ואחד הבחורים שלנו שהיה לבוש במדי שוטרים אמר להם: "בואו, תעזרו לנו לקחת את הבחור!" הם היו בטוחים שהם עוזרים למשטרה והם עזרו להוריד אותו ולהכניס אותו למכונית. היתה אפשרות שהחברים יתבלבלו ולא ידעו מה לעשות, אבל הם גילו התמצאות וקור-רוח. כעבור רבע שעה, כאשר באו השוטרים לתחנה ומסרו על הדבר, עפו תשדורות לכל התחנות לעצור מכונית כזו וכזו. ויש נסיונות לא קלים בפעולות מסוג זה. אם נקח לדוגמא פעולה שנעשתה בבית-שאן. זה היה מבחן לא קל ל-5 בחורים בהרכב רגיל, לא באותה שיטה שהיתה נהוגה שכדי לפגוע בבית מסוים בתוך כפר ערבי אספו את כל המפקדים של האזור בכדי לעשות את הפעולה הזאת. פה הלכה חוליה רגילה, ביניהם מפקד-כיתה ומפקד-מחלקה, ושלושה טוראים. והם נכנסים באמצע הלילה לעיר ערבית טיפוסית, נכנסים לבית מסוים, מוציאים את הבחור מתוך העיר ומענישים אותו כפי שצריך היה להעניש אותו. מחזיקים את המשפחה ע"י כל מיני אמצעים שלא תתפרץ החוצה כדי לקרוא לעזרה. וזהו הישג מקצועי גדול, וזה בזכות אימון-הלילה, בזכות האימון לפעולה בודדת. ובשעת הפעולה לא היו ה-5 האלה ביחד. אחד נשאר בבית בכדי לעכב את המשפחה, אחד עמד באבטחה והשאר הלכו לבצע את הפעולה. ועמדו במבחן של אומץ ובמבחן מקצועי כולם, החל מהבחור שעצר את המשפחה ועד המאבטח. הדבר החשוב ביותר שהאימון המקצועי הקנה לחברים שלנו זה בטחון עצמי גדול, לעיתים מופרז, והרגשה ששום דבר אינו בלתי-אפשרי, שאפשר לבצע כל דבר, ובאמת עד היום לא התאכזבנו. גם האנשים שעובדים היום בעליה, ויש עליה, לאו דווקא דרך הים, גם הם אנשים שעומדים במבחן אישי, אשר תמיד עובדים בקבוצות קטנות ולא תמיד בגבולות הארץ.

אם לסכם את ההישגים המקצועיים ולהתעלם מכמה וכמה כשלונות מקצועיים אז אפשר לסכם מאזן חיובי מאד שהצדיק את כל המאמץ הגדול שמשקיעים, את העבודה שמשקיעים ואת אי-הנוחות הרבה של החברים.

יש משהו בבעיה החינוכית שאינו קשור בחלק הפוליטי, אלא קשור עם חינוך האופי של החבר. אנחנו נתקלים בדבר קשה. אנחנו מנסים לחנך את הבחור והבחורה שיש ערכים שעליהם צריך להגן גם באם אין תקווה צבאית לנצח, גם אם אין כל סיכוי צבאי לנצח. היה מקרה, למשל, שחמישה צעירים מקבוצת הכשרה שטרם הספיקה להתגייס, אלא עמדה ערב גיוסה, הלכו לטייל, והם נפגשו בערבי מזויין שהפשיט אותם עירומים והם חזרו רק בתחתונים למשק. כשקיבלנו אותם אלינו, יומיים לאחר זה, התעוררה שיחה בין מפקד המחלקה וביניהם, והוא ניסה להסביר להם שהם היו צריכים להגן על עצמם גם אם הוא היה מזויין, גם אם הוא איים עליהם בנשק וגם אם היתה סכנה שהם ייהרגו, כי – הוא אמר להם – אתם מגינים כאן על כבודכם, על כבוד הישוב היהודי, כי חוסר-הגנה מצידכם גורר דברים יותר גרועים, אונס של בחורות וקביעת אזורים שאסור לטייל בהם, לא רק מצד הממשלה, גם מצד הערבים. והם טענו שהם לא צריכים היו להלחם מפני שלא היה כל סיכוי להצלחה צבאית. ויש עוד עניין, יש עוד שאלה, שאלת הגנת הנשק, מה לעשות כאשר הנשק נמצא בסכנה? ברמת-הכובש התגוננו עוד לפני שהנשק נמצא. אצלנו היו מקרים שהתגוננו ע"י איום בנשק. לדוגמא, היתה באיזה מקום קבוצה שהתאמנה במקלע ופתאום הפתיעה אותם משטרה רוכבת, ארבעה שוטרים בריטיים. על יד המקלע לא היו כדורים מתוך חשש שכאשר יש כדורים ליד המקלע הוא יורה לפעמים. את המקלע החזיקה בחורה ולידה היה מפקד. ברגע שהוא ראה את השוטרים במרחק של 15-20 צעד הוא פקד עליה: "חמישה צרורות, אש!" כאשר הם שמעו את המילה "אש!" מיד הפכו את פניהם וברחו, וזה לא נובע רק מאומץ-לב ומהתמצאות. אנחנו רוצים לחנך את האנשים שאת הנשק אין למסור, שעל הנשק יש להגן. יכול מישהו לתאר לעצמו שישוב יהודי ירד מן הקרקע? גם כאשר תבוא דיביזיה שלמה בכדי להוריד אותו, האנשים יהרגו כולם ולא ירדו מן המקום, ויש לזה ערך חינוכי עצום, ערך מוסרי עצום, זהו גם חלק מהמלחמה הפוליטית שלנו. ואני אומר: כשם שמגינים על הישוב כך צריך להגן על הנשק. אבל מצד שני יש קונפליקט. אנחנו אומרים לחבר: השתדל להמנע משימוש בנשק כל זמן שאין הדבר הכרחי. בעצם, ניתנת הוראה שבמקרה של חשש ממשטרה יש להסתיר את הנשק, צריך לסלק אותו. את מה שקרה לנו בבית-הערבה אנחנו רואים כמפלה עצומה, שהמשטרה הפתיעה אותנו ותפסה 5 רובים. היא תפסה את הרובים מפני שהאנשים המתאמנים הסתלקו וחשבו שהצליחו להסתיר את הנשק כך שהמשטרה לא תמצא אותו. ואנחנו מחנכים את חברינו על זה שיש ערכים שצריך להגן עליהם גם כאשר אין כל סיכוי צבאי לנצח, והבאתי כאן שתי דוגמאות קלסיות: שמירה על כבוד לאומי ושמירה על נשק יהודי. ואנחנו מתקשים בהסברה. בא חבר ושואל: "באים לאסור אותי, מה אני צריך לעשות?" בעניין זה יש שתי השקפות, יש השקפה שאומרת: לעולם אל תיתן לאסור אותך, יש לך נשק – תתגונן. ויש השקפה שניה האומרת: תחביא, וזה לא פשוט, כי מניחים שבבוא היום ונצטרך לפעול נגד השלטון, תהיה לדבר כזה משמעות רבה. מצד שני נותנים לכל טוראי המחזיק רובה את הזכות להחליט מתי לפתוח באש, ופה צריך לסמוך על חוכמתו של הנער, על בגרותו. וצריך לדעת מתי אין אפשרות של סליק ומוכרחים להתגונן. וזה מחייב הסברה. אני שמעתי שאותה קבוצה שהביעה ברור את דעתה וזיכתה את חבריה, היא שינתה את דעתה. יש להם תגובה אחרת כיום, רגש כבוד אחר, הרבה יותר חד, הרבה יותר רגיש מאשר איש שהוא לא מאומן ואין לו ההרגשה שהוא יכול להגן על עצמו גם כשהוא בודד.

* * *

נוער הפרברים נקלט בפלמ"ח

 

"קומץ טירונים מפרברי הערים, מסניפי הנוער-העובד אשר בקצוות הכרך, שנקבצו ובאו בזכות מרצם הבלתי-רגיל של גייסי הפלמ"ח ובעידוד מרכז הנוער-העובד. נערים חסרי-השכלה אלמנטרית וחסרי חינוך כלשהו. נוער שהעלה בזכרונך את החניכים מ"הפואמה הפדגוגית" של מקארנקו, נוער שמעצם הוויתו נמצאנו יודעים על קיומה של גולה בארץ-ישראל".

יגאל אלון, במערכות פלמ"ח 1965, עמ' 37

 

"כ-150 בני נוער עובד הגיעו בחורף תש"ד (1944) לפלוגות הפלמ"ח… נערים בני 1617, מהם נערי-רחוב מתל-אביב ומירושלים, שבמקרים רבים לא ידעו לשם מה הולכים הם והיה צורך להסביר להם את מטרת בואם וללמדם אפילו קרוא וכתוב… צווים של נוהג ומשטר אינם מספיקים, בלתי אם יהיו מלווים פעולה חינוכית יסודית ומעמיקה. הליצנים שבוותיקים הצמידו למגוייסים החדשים את כינויים: "צנחנים" או "חיל הישע"… בימים הראשונים היו בולטים בזרותם ובמנהגיהם האנטי-סוציאליים. מאנשי המחנה התרעמו לעיתים על הכנסת אנשים אלה לשורותינו… ולעומת זאת קשה היתה הרגשתם של הבאים, הרגשת נחיתות… התברר שממחלקות שלמות של טירונים לא נותרה, לפעמים, אלא כיתה אחת או אף פחות מזה".

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 412

 

אבל העובדה נשארה, אנחנו נשארנו במעט אנשים. האנשים הטובים, בחלקם, הלכו.וראינו שבשיטה של חטיבה מובחרת, מין קומנדו, כזו שלא היתה מעולם, לא נפתור את בעיות ההגנה, לא נפתור את הבעיות הפנימיות של החטיבה. וחל מפנה בהשקפת העולם, הייתי אומר, האידיאית של החטיבה. והיה צריך שוב במשבר שני קשה ברוחם של החברים שראו את עצמם כנבחרים ויחסנים כאשר היה צריך להפוך את החטיבה מחטיבה מיוחדת לחטיבה פתוחה לכל נער ונערה יהודים הרוצים להתגייס אליה. ובאה אז התקופה שהציפו אותנו מאות חברים חדשים, כמו שקראנו להם אז, צנחנים, ילדים שבאו מעזרה סוציאלית בתל-אביב ובירושלים, ילדים בני 16-17, ואשר היו ביניהם כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב. קראו להם אז "חיל הישע של טבנקין", על משקל "חיל הישע של טימושנקו" שמילא תפקיד בחזית באותה תקופה. והיה מצב כזה שבאו אלינו חברים שבמקרים רבים הם לא ידעו לאן הם הולכים, והיה צריך להסביר להם את הדבר הסבר היטב, והיה צריך ללמד אותם קרוא וכתוב. והיתה סלקציה גדולה מאד, במידה רבה באשמת אלה שהיו צריכים לקלוט אותם ולא ידעו לקלוט אותם כראוי, ובחלקו, בגלל מצבם האובייקטיבי. ובשנת 1943 הצילו אותנו אותם הצנחנים, אנשים אשר לא העלו את החטיבה באיכות, אבל השלימו אותה בכמות, במספר, וזה דבר קובע מאד בגורלה של חטיבה צבאית. הנסיון הזה היה חריף מאד, אבל הוא לימד אותנו הרבה. והיום יש לנו מפקדי מחלקות, יש לנו מפקדי כיתות ויש לנו טוראים מצויינים מאותם הצנחנים שהצילו אותנו, אותם הצנחנים אשר היינו צריכים ללמד אותם קרוא וכתוב, אשר היינו צריכים ליצור בשבילם מין קלט, באחד המשקים, אשר שם הם נמצאו בתקופתם הראשונה בחטיבה, אשר שם הם עבדו חצי הזמן ובחצי הזמן לימדנו אותם קרוא וכתוב, לימדנו אותם מה זאת ההגנה, ורק בשבוע האחרון של תקופת המעבר סיפרנו להם שהם הולכים לפלמ"ח והסברנו להם מהו הפלמ"ח. אבל חשובה בעניין זה לא רק העובדה שבאו אלינו מספר אנשים כאלה והם עלו אצלנו, אלא העובדה שחדרה ההכרה לחברים שאין מקום בארץ-ישראל לאיזו שהיא יחידה יחסנית. מספרנו בארץ-ישראל כל כך דל וכל איש יקר, וצריך להגיע לידי כך שכל איש ישתתף בהגנה, כל איש במידת יכולתו. אין כל תקווה שאיזו שהיא יחידה נבחרת תפתור את בעיות ההגנה, גם לא את הבעיות המיוחדות, את התפקידים המיוחדים של ההגנה. המסגרת נפתחה – – –

יש יומנים שנכתב בהם במפורט על פעולות שונות, "היום יצאנו למצדה ועשינו תרגיל אש". ואנחנו החלטנו להחרים את כל הדברים האלה, נעשים חיפושים בבתי חברים ונתגלו גם מכתבים שכותבים הביתה שבהם יש דברים שהשתיקה יפה להם. ויש אצלנו צנזורה על מכתבים ודברים דומים, בלתי-נעימים, אבל ברירה אחרת אין לנו. אין אנו יכולים לבנות את החטיבה על נבחרים, על יחידים, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו ליצור חטיבה סגורה, ואנו גם נוכחנו שחברים שבמבט ראשון אולי חשבנו שמהם לא תצמח לנו כל טובה והם יביאו לנו רק צרות, נתגלו כחברים נאמנים אחראיים ולעיתים גם מוכשרים למלא תפקידים בעלי חשיבות רבה. פעם ניסה חבר להגדיר במילים אחדות מהי מהות הפלמ"ח, מה אופיים של מחנות העבודה והאימונים, והוא אמר, שיש לראות בפלמ"ח, בצורה קצת אחרת, מה שראינו בחלוץ בגולה. ולי נדמה שהחטיבה שלנו היא באמת האירגון היחידי בארץ אשר מחנך לחלוציות, לא רק נוער חלוצי, כי אם הרבה מאד נוער אשר יד-המקרה וצו-הגיוס הביאו אותו אלינו ובחלקו הגדול הפך לנוער חלוצי מגשים.

 

(הפיכתו של הפלמ"ח מצבא-עילית לצבא עממי מחנך, שבו "כל איש יקר", מסבירה את עצמה. בין הנימוקים לפירוק הפלמ"ח, מאוחר יותר, נאמר גם כי הצבא צריך להיות כללי. תפיסתו של יגאל אלון היתה שהצבא צריך להיות עממי, מחנך, כלומר, מתייחס באופן אינדיבידואלי אל כל אחד ואל כל שכבה, לשם טיפוח היסודות הגנוזים בתוכם. הכלליות לא נתפסה אצלו כחוסר כיוון חינוכי מוגדר ומפורש – א.כ.).

* * *

עבודה ואימונים

 

"הרבה קשיים היו במשטר העבודה והאימונים, שבעצם ניכפה על הפלמ"ח מכורח הנסיבות. עקב התנגדותם של חוגים שונים לקיום הפלמ"ח, והדחק התקציבי הרגיל, לא כיסתה ה"הגנה" אלא כ-40% מתקציבו של הפלמ"ח ב-1942 ולאחר-מכן. היתר, על פי החלטותיה של מועצת הקיבוץ המאוחד באוגוסט 1942, נתכסה מעבודתם של הפלמ"חאים במשקים. כך ניצל הפלמ"ח מפירוק בסוף שנת 1942".

מאיר פעיל, מ"הגנה" לצבא הגנה, עמ' 197

 

"כלל לא היה זה עניין פשוט:

"ימי העבודה פה… טעמם הטוב והמפרה אובד, הם נמשכים פזורים לאורכו של החודש בענפי-עבודה רבים ושונים ואין בהם מן השילוב של יום ביום… ולא הסיפוק הנפשי שביצירה העצמית, ואף בימי האימונים אין אותו טעם מבוקש – הם מבותרים וקרועים בין ימי-העבודה, ומציאות חיי המשק השלווים מסביב נוטלת מהם את טעמם הקרבי… אינך לא חייל שלם ולא פועל שלם".

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 457

 

עכשיו אעבור למשהו בשטח ההסברה, החינוך והלימוד. קודם כל עמדה בפנינו בעיה של חינוך, להחדיר להכרת חברינו שעבודה ואימונים זה לא רק בגלל חוסר אמצעים, (בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים שזו היתה הסיבה הראשונה) כי אם יש בזה ערך חינוכי. ואני רוצה להגיד לכם, שאילו קיבלנו היום תקציב לקיום מלא של הפלמ"ח הייתי מתנגד לזה שאנשים רק יתאמנו, הייתי תובע שהאנשים גם יעבדו, אמנם בפרופורציה אחרת מאשר כיום. אני מתאר לעצמי שאילו הגענו למדינה עברית והיה לנו צבא ליגלי, היה הכרח להשתית את קיומו של הצבא על עבודה ואימונים. והיו בזה שלבים שונים של הסברה. להוכיח לחברים שהיו בסוריה כי צריך לעבוד ולהתאמן היה קשה, זאת היתה ירידה בדרגה. לחברים הצעירים היה יותר קל להסביר זאת, הם לא ידעו מציאות אחרת, הם רואים את זה כבר כדבר קיים, הם לא היו בתקופת ה"זוהר", כאשר לא עבדו. אבל הדבר הזה מחייב תמיד הסברה, הצדקת העבודה, העלאת ערך העבודה כשווה עם האימונים. ואנחנו רוצים להגיע לכך שאי-מילוי העבודה כסדר יהיה כאי-מילוי פעולה צבאית. אולי יש פה חברי-משקים שיודעים לספר הרבה על הקשיים שיש בעבודה עם מחנות העבודה במשקים. במשך תקופת-האימונים מנצלים החברים את כוחותיהם באופן אינטנסיבי ואח"כ, בזמן העבודה, הם מרשים לעצמם קצת לנוח. אבל אפשר להגיד שאנחנו התגברנו על הרבה דברים בשטח זה. חבר שמודיעים עליו שהוא איננו עובד בסדר עומד למשפט כאילו לא מילא תפקיד צבאי שהוטל עליו. ויש לראות את דרך העבודה והאימונים כדרך שהצדיקה את עצמה, לא רק מבחינה תקציבית, כי אם גם מבחינה חינוכית. העבודה עוזרת לא במעט למנוע בעד הופעות מיליטריסטיות במובן השלילי. אינני אומר שנגמלנו מהן לגמרי, עוד יש פה ושם נטיות כאלו, אבל העבודה עוקרת מלכתחילה, מונעת מלכתחילה, את התפשטות הנגע הזה של בטלנות צבאית. השותפות הזאת, ביסוס היחידות שלנו על הכפר ובעיקר על המשק הקבוצתי והמגע הבלתי-אמצעי בין האנשים הנמצאים במשק ובין חברינו, זה עצמו גם כן ערך חינוכי ממדרגה ראשונה. זה מקרב גם המוני-נוער שמעולם לא העלו על דעתם לבוא למשק קיבוצי, זה מכריח אותם לבוא בעל-כורחם למשך שנתיים במגע עם הקיבוץ, זה עושה לא מעט נפשות לרעיון הקיבוצי ולהליכה לכפר.

 

(האיכות המיוחדת של הפלמ"ח ושל מפקדיו, כצבא אשר החינוך הוא חלק בלתי-נפרד ממושגי האימונים שלו, מתבלטת כאן מתוך התיאור עצמו. היא אינה זקוקה לניתוח נפרד אלא לספיגה והקפה של העניין מצד עצמו ומתוך עצמו – כלומר, מזווית הראיה הסינתטית ורחבת-האופקים של המספר-העושה – א.כ.).

* * *

החברה בפלמ"ח

 

"על החברות הראשונות הוטל לרכוש מקומן בפלמ"ח במאמץ קשה. "התנאים היו קשים והאימונים קשים עד למאד, אולם החזקנו מעמד, מכיוון שראינו את עצמנו חלוצות בסלילת דרך לחברות העומדות לבוא בעקבותינו… לפיכך לא רטנו, ואף-על-פי שהאימונים היו… מפרכים, עשינו מאמצים עליונים לבצע את הנדרש מאיתנו… השלב הזה נחרת יפה בזכרוננו כפרשה רצופת-סבל… היה עלינו להפריך כל טענה שבחורה לעולם לא תכשר להיות חיילת" – מספרת בתיה שיר – "גבר בריא וחסון כי יכשל, הייפסלו כל הגברים בעוון האחד שהכזיב? אך פלמ"חאית שמעדה חלילה רגלה, היתה – כך חשבנו – ממיטה שואה על כל בנות-מינה". בבירור – 1943 – נשמעו נימות שונות. הוותיקות סיפרו על הקשיים, ועל המאמצים וההתלהבות, ודרשו להכניס שינויים באימוני-החברה על-סמך הנסיון שנצבר, ואילו הבנות החדשות התנגדו ללקח נסיונן של הוותיקות והביעו את רצונן לעבור את המבחן מחדש ולהסיק בעצמן את המסקנות".

ספר תולדות ההגנה, ג', חלק ראשון, עמ' 460-461

 

קודם כל אני רוצה לעמוד על גיוס החברות. באופן פורמלי איש אינו חולק על זה שהחברות הן חברות גם בהגנה והן צריכות לתפוס מקום בהגנה, אבל קיימת עובדה שהחברות בחלקן הגדול אינן פעילות בהגנה. ואנחנו ניסינו להכניס חברות לפעולה, לא לפעולה רגילה בהגנה, כי אם לפעולה בחטיבה המיוחדת של ההגנה. והניסיון הזה עלה ביוקר רב, בכל אופן לכל אותן החברות עצמן. כאן היתה תופעה שאותן החברות שהתגייסו, החליטו שבינן לבין החברים אין כל הבדל והן צריכות ויכולות למלא את כל התפקידים כמו החברים. והיו עובדות קשה מאד, היו עוּבדות שביחידה מעורבת, חברות לא העזו לפגר ותמיד השתדלו להיות בין הראשונים, דברים שהזיקו באופן חמור לבריאותן. היתה תקופת אימונים בנגבה שלימדו את הבחורים לקפוץ מגובה, המדריך לא נתן לבחורות לקפוץ, והן כמובן ראו את עצמן כמו הבחורים ולא הסכימו לא לקפוץ, והן קפצו, אבל איזו קפיצה, הן הפילו את עצמן, איך זה הן לא תקפוצנה? וזה נגמר ברגלים שבורות וברוח שבורה.

אבל דווקא החברות עצמן, בשעה שעמדו על הטעות והתחילו לעיין בשאלה בינן לבין עצמן, הן עצמן הציעו את הדרך לשיטת-אימונים אחרת ולגיוס יותר המוני של חברות, בעצם גיוס בלתי-מוגבל, אל דאגה, לא עמד תור של בחורות ליד לשכת-הגיוס, אבל בהשוואה לתקופה הראשונה היה גיוס די-גדול. והגענו לכך שע"י שיטת אימונים מתאימה של החברות הן מגיעות בסופו של האימון ליכולת פעולה שאינה נופלת מזו של החבר. ויש מקרים שהבחורות במקצועות ידועים אף עולות על החברים. למשל, הממוצע הארצי בקליעה למטרה של הבחורות הוא גבוה מזה של הבחורים, ואם אנחנו מניחים שמטרת השימוש ברובה היא קליעה, אין אנחנו יכולים לזלזל בדבר. ובתוך הפלוגות מצאו כולן תפקידים, והחלוקה היתה לא לפי החלוקה המינית, אבל החברה נשלחה לתפקידים לפי יכולתה.

החברה נשלחה למקצועות שירות. רגילים בדרך כלל לראות את השירות כלא-חשוב, כדבר ממדרגה שניה, וחושבים שהוא יותר קל מאשר תפקידי הלחימה. ושלחנו בחורות לקורסים של קשר, של רפואה וכד'. אבל בשעה שהגענו לידי תמרון התברר שאותן החובשות ואותן הקשריות יש להן תפקיד הרבה יותר קשה מאשר לחיילים עצמם. תארו לכם, למשל, שקשרית עם טלפון-שדה צריכה להשיג את אורי יפה והמטה שלו, או תארו שחברות נושאות אלונקות צריכות להגיע, תחת מטר הכדורים, אל הפצועים ולשאת אותם, תפקיד יותר קשה מאשר של החייל הרגיל. גם האלחוט, אשר לכאורה נדמה שאין דבר קל מזה, אדם עומד ומעביר מברקים, אבל למעשה, בשעת פעולה, מתברר שאין הדבר כל כך פשוט וצריך ללכת עם המכשיר ביחד עם הפלוגה, עם הטלפון או האלחוט והתברר שאת האימונים צריך לערוך באופן נפרד, ולתת לחברה כפי יכולתה.

* * *

ההכשרה

 

אחת השאלות הקשות שעמדה בפנינו היתה שאלת ההכשרות. זו היתה בעיה חריפה מאד: איך למצוא את המסגרת אשר, מצד אחד, מאפשרת להכשרה התפתחות חופשית, ומצד שני, להיות במסגרת צבאית. ובעניין זה היו תופעות קשות משני הצדדים. היו הכשרות שהפריזו בראיית קיומן כהכשרות חופשיות והיתה תקופה בפלמ"ח בה ראו קונפליקט קבוע בין החטיבה ובין ההכשרות. ואני זוכר שפעם בא אלי מפקד מחלקה, שפקד על מחלקה שהיה בה חלק גדול מחברי "המחנות העולים", הוא בא אלי בשמחה: "הם כבר לא הכשרה, הפקודה שלנו היא מעל לכל. אם אתה רוצה, אתה יכול לפרק אותם, לשלוח אנשים למקומות אחרים". אני נדהמתי ושאלתי אותו: "האם אתה מציין את זה כהישג?"

"בוודאי, חינכתי אותם" – הוא ענה לי.

ההכשרות רשאיות לבחור לעצמן את המוסדות החברתיים שלהן, ועדת עבודה, ועדת חברים וועדות אחרות. ההכשרה מקבלת את הכסף במרוכז לקופה משותפת, ונדמה לי שסכום הכסף שהיא מקבלת עולה על זה שהיא היתה מקבלת בתור הכשרה. יום הלימודים שלה הוא גם כן יותר מסודר מאשר כאשר היא נמצאת בתור הכשרה רגילה. יום זה קבוע בתוכנית. על ההכשרות אנחנו גם מטילים עבודות מיוחדות. כאשר היינו צריכים אנשים למלחמה בטרור, והאנשים נלקחו לזה רק בהתנדבות, ואנחנו צריכים לזה אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם, לקחנו לא מעט מחברי ההכשרות. על ההכשרה אנחנו מטילים מיכסה של 15% מחבריה שהיא צריכה לתת לתפקידי פיקוד ומקצוע. כמובן שהאנשים האלה לא תמיד יכולים להשאר יחד עם ההכשרה. הדבר הזה נעשה בהסכם עם ההכשרה. אין אנחנו יכולים לקבוע לזה את 15 האחוז הטובים ביותר, מכיוון שבדרך כלל הם גם הטובים ביותר בהכשרה, הפעילים ביותר בתוכה. אנחנו קובעים 30% וההכשרה, מתוך זה, בוחרת את החצי.

ויש לנו תוכנית גם השנה, בכינוס הארצי, להזמין מכל משק שבו אנחנו חונים שני אנשים, את מפקד המקום ואת המזכיר או ב"כ אחר של המשק, על-מנת שיראו את התוצאות של כל ה"עסק" הזה, של כל הצרות שאנחנו גורמים להם. הכוונה היא לאסוף אותם ולסכם קצת לפניהם את הנסיון של ארבע שנות עבודתנו. אנחנו נפגשים במקצת גם עם מדריכי תנועות-הנוער, ואין לתאר היום תוכנית חינוכית של תנועות-נוער מבלי שהיא מכניסה לתוכה את עניין מחנות העבודה והאימונים. בדרך כלל היה צריך להיות בתוכנית החינוכית עניין ההגנה. אמנם בסמל של הנוער העובד יש "לעבודה, להגשמה, להגנה", אבל הפרופורציה היא לטובת השניים הראשונים ולרעת ההגנה. בתנועות-הנוער התחילו בזמן האחרון לחנך לקראת הכשרה מגוייסת, ובתוך זה לא רק תנועות-הנוער של ארץ-ישראל העובדת. גם הצופים וגם המכבי הצעיר מחנכים לקראת ההכשרה המגוייסת, לקראת ההתגייסות לפלמ"ח. כיום, הנוער העובד, למשל, מעמיד כל חבר שלו בפני ועדת גיוס להתגייסות לחטיבה. דבר זה בא כתוצאה ממגע בלתי-אמצעי שיש בינינו ובין תנועות-הנוער. אנחנו משתדלים גם לבוא איתם במגע בהזדמנויות של התרוממות-הרוח. אין היום מסע למצדה או למקום מסוכן אחר של תנועת-הנוער, אין לתאר מחנה של תנועת-נוער, מבלי שישתתף בו הפלמ"ח לשם הבטחה או לשם עזרה. ויש הרגשה בתנועות-הנוער שהפלמ"ח זה עניין שלהם. והנוער העובד עשה בעניין זה דבר גדול מאד. זוהי התנועה אשר עזרה לנו להכניס את עניין שירות החובה בקרב ההכשרות ובקרב הנוער הבודד. ויש ועדה מיוחדת של הנוער העובד שהיא עוברת בקרב הנערים העובדים בבתי-החרושת ובסדנאות ומשפיעה עליהם ללכת להתגייס. והנוער העובד גם מסייע ליצירת הכשרות מנערים עובדים בודדים שמגיעים אלינו. בגבעת-השלושה למשל התרכזה קבוצה של נערים עובדים בודדים והיא היום הכשרה חשובה בנוער העובד – – –

 

חטיבה אידיאית – לימוד, חינוך, רעיון

 

בכלל, בשטח ההסברה יש עבודה גדולה, כי אנחנו מוכרחים להמנע מלהסביר כמה הופעות פוליטיות אשר בלעדיהן בכל זאת אי-אפשר להסביר את עניין ההגנה. מתוך אותה המתיחות המופרזת שישנה בישוב וביחוד בתנועת הפועלים להסברות פוליטיות, אנחנו מוכרחים להביא לידיעת החברים את ההסברה המוסמכת בהגנה. כמובן, במידה שמתפתחות שיחות, אז אין מצב כזה שיש לי תזיסים כתובים מראש של המפקדה הארצית שאסור לי לעבור עליהם ואסור לי להסביר שהישוב לא ראה ערך בקיום החטיבה ולא עזר לה מבחינה כלכלית, ויש כאלה המתנגדים לפלמ"ח משום שאינם רואים בהגנה גורם למלחמה פוליטית. אני אינני נמנע מלהסביר זאת. אבל בכל זאת, באותם השטחים שצריך להסביר אינפורמציה פוליטית העלולה ליצור פתיחות פוליטית, זה נעשה בגבול המותר.

חוץ מקבוצות ההכשרה, שהן יונקות בלאו-הכי ממקור אידיאי, לבודדים שבאים אלינו זה מקור יניקה אידיאי עצום, המקום הראשון שהם נתקלים בלימוד שיטתי של בעיות ההגנה, של בעיות הציונות, יכולת הקליטה של הארץ, הבעיה של שימוש בכוח ואי-שימוש בכוח, עניין קבוצות הטרור, עניינים שלא היו שומעים בהגנה בעיר ולא בצופים ולא בתנועות-נוער אחרות וגם לא בסקציה המקצועית של הנוער העובד. עניין ההסברה והפעולה התרבותית בקרב הפלמ"ח נהפכו למכשיר חינוכי עצום והוא מתפתח משנה לשנה. אין היום יחידה, אין היום גדוד שלא יהיה בו מה שקוראים "קצין הסברה". האנשים האלה נפגשים לפחות פעם בחודש והם שואבים אינפורמציה ממקורות ראשונים, איש אינו מגביל אותם באיזו אינפורמציה. הם נפגשים עם מומחים מהסוכנות ומומחים אחרים ושומעים על ענייני העליה הליגלית והבלתי-ליגלית, על עניין כושר הקליטה של הארץ, עניין ההגנה, עניין הפלמ"ח, מלחמת-הקיום של הפלמ"ח. כל הדברים האלה מוסברים ע"י הרצאות, ע"י שיחות, ע"י עלון שמופיע כסידרו ונפוץ גם ברחבי האירגון. יש גם עלון פנימי שהוא רק לידיעת חברי החטיבה, והוא מופיע במעט מאד אכסמפלרים לקריאה ולהשמדה. בכל המכשירים ובכל האמצעים שבידינו אנחנו מנסים לעצב את הרוח הלוחמת של האנשים בדיוק כשם שאנחנו מנסים לעצב את יכולתם המקצועית. ובמלחמה הזאת, להכרה הזאת שלוחמים צריכים להיות גם בעלי-הכרה, הגיעו גם הגנרלים האנגליים, לא רק בצבא האדום.

אנחנו מנסים להקנות לאנשים שמשרתים זמן רב כלים ללמוד. למעלה מ-130 מפקדים שלנו לומדים אנגלית, לימוד-חובה, ע"י הדואר, בכוונה שהם יוכלו לקרוא את החוברות האנגליות על האימון הצבאי שאינן בעברית והן חשובות מאד לקידום האימון המקצועי. כל המפקדים מתאספים אחת לשבוע, לחצי יום, כדי ללמוד ערבית, כדי להכיר קצת את שכנינו ולדעת את שפתם, וזה אינו מתבטא רק בלימוד השפה. אבל השפה – זהו הדבר העיקרי. מפקד יכול להתקל בערבים שמברכים אותו, הוא יחשוב שהם מקללים אותו ויקלל אותם (קללות מסוימות יודעים כולם, גם אלה שאינם ערבים) ותפרוץ תיגרה ללא כל צורך, או יכול להיות שערבי יקלל אותו, הוא יחשוב שהוא מברך אותו ויעבור על זה בשתיקה ותהיה בזה פגיעה בכבוד, וזה גם יראה לערבים שאפשר לעשות דברים אחרים ללא תגובה מצד היהודים. בשעת פעולה, כאשר יתפסו שבויים ערביים צריך יהיה לדעת לחקור אותם, או כאשר יתפס שליח ועימו פתקה צריך לדעת לקרוא מה שכתוב בה. מנסים ללמד את כל האנשים ערבית, אבל על המפקדים הדבר הזה חובה.

גם מלמדים ומסבירים אצלנו על תנועות מחתרת ומונחים טקטיים הקשורים בזה, הקשורים גם בעניינים סוציאליים, ואנחנו באופן החופשי ביותר זכאים לזה ועושים את זה ומשיגים את טובי המרצים ומתרגמים את טובי המאמרים שיש בעיתונות ומביאים אותם לידיעת מפקדי המחלקות. גם זה דבר שאין לו כל תקדים בהגנה. מסופקני אם יש לו תקדים במימדים כאלה באיזושהי תנועה מגשימה אחרת, והדבר הזה נותן את אותותיו. כל הדבר הזה של פעולה הסברתית ופעולה תרבותית שיטתית הרים את החטיבה, נתן לה אופי של חטיבה אידיאית, הייתי אומר, וכתוצאה מזה הגענו היום לידי-כך שאי-אפשר לפרק את היחידה. ומה שאני אומר עכשיו זה לא דבר קל, יש לו משמעות פוליטית ממדרגה ראשונה. כיום איזו החלטה שלא תהיה אינה יכולה לפרק את היחידה. היחידה התלכדה בתוכה, היא מכירה ביעודה והיא תלחם לקיומה. חנק כספי המלווה אותנו במשך כל הזמן אינו יכול לפרק את היחידה. החלטה פורמלית שלא תהיה מלווה האבקות ציבורית גדולה עליה לא תפרק את היחידה הזאת, כשם שאני מתאר לעצמי שאי-אפשר היום ע"י החלטה פורמלית לפרק את ההגנה. ואם ירצו לפרק את החטיבה הזאת לא יאמרו שרוצים לפרק אותה, אלא ינסו להעביר את אנשי החטיבה לחי"ש, למשמרות הנעים או לחיל-המשמר. יש אצלנו אנשים שקצה נפשם, אחרי שנים של שירות בחטיבה, בחיים האלה, והם, מכיוון שאינם יכולים לבקש שישחררו אותם, הם מבקשים שיעבירו אותם לחי"ש. ובכל פעם אפשר למצוא איזושהי הסברה לרצון לפרק את היחידה, חוסר-אמצעים או נימוקים אחרים. היום אין לתאר שדבר כזה יעבור בלי זעזועים רציניים ובלי הדים גדולים בקרב החטיבה, בלי הבדל זרם, מפלגה או גוון. ואני רואה בזה את ההישג העיקרי של החטיבה. החטיבה נמצאת בעצם במצב כזה שהיא נושאת את עצמה ע"י חבריה גם בפעולה החינוכית, גם בפיקוד, גם בחינוך רעיוני, והיא הגיעה לידי כך שהיא מהווה היום חטיבה מלוכדת כל-כך בבעיות ההגנה ובבעיות הפוליטיות הקשורות עם ההגנה, ואינני מתאר לעצמי היום בעיה פוליטית חיצונית שאינה קשורה עם ההגנה ללא הבדל מפלגות, ואנחנו מתברכים בזה שבחטיבה שלנו אפשר למצוא את כל הגוונים, את זה צריך לזקוף לשילוב המוצלח של העבודה והאימונים ושל הפעולה החינוכית. ואני מעז לבדוק את הדבר הזה לעיתים ולומר בפני הפלוגות. ובמקרה שאני בודק את זה אני משוכנע יותר ויותר שהכוח הזה אשר נוצר בעצם ע"י קוניונקטורה מלחמתית, אילולא המלחמה והסכנות שהיו צפויות לארץ הוא לא היה נוצר, הוא נולד ונוצר בשעת סכנה שהיתה צפויה לארץ. אבל הוא לא יתפרק עם גמר המלחמה, כי אנשי החטיבה אינם רוצים להתפרק. היתה תקופה שאנשי החטיבה רצו להתפרק, הם לא האמינו ביעוד. אם נשווה את התקופה הזאת לתקופה ההיא ניראה שההישג הגדול ביותר הוא עצם קיומה של החטיבה עד היום הזה.

*    הובא לדפוס ע"י א. כפכפי – שדמות ע"ה, סיון תש"ם, עמ' 42-55.

כשישוב המערך לשלטון: קווים למדיניות כלכלית וחברתית

המערך עומד לשוב אל הגה האחריות הממלכתית בשעה שהנתונים הכלכליים והחברתיים, נוסף על המציאות המדינית, מעוררים דאגה חמורה ומבשרים סכנות קרבות והולכות.

 

המציאות שחוללה מדיניות הליכוד

שיעור האינפלציה, אם יימשך בקצב הנוכחי, עלול להגיע למאה אחוזים ואף למעלה מזה. אמנם, התהליך האינפלציוני נמשך כבר שנים לא מעטות, אולם כאשר עלה הליכוד לשלטון הוא עמד על 25-30%. גם שיעור זה, הנראה היום נמוך מאוד נוכח ההתפתחויות בשלוש השנים האחרונות, אין להתגאות בו, אך אפשר לחיות עמו. יש לזכור, כי בעקבות מלחמת יום הכיפורים עלתה האינפלציה לשיעור של 40%. אף כי מימון מלחמה גורר אחריו בהכרח החשה בקצב האינפלציה, ובשוק העולמי חלה עלייה מסחררת במחירי הנפט והמזון, שהגבירה את קצב עליות המחירים בארץ, הצליחה ממשלת המערך להוריד את שיעור האינפלציה משיאו של כ-40% עד למחציתו בקירוב.

הדינאמיקה של עליית המחירים, על אי הוודאות והחרדות שהיא נוסכת בלב האזרח, יוצרת מתחים חברתיים, גורמת קשיים לענפי משק שונים, ופוגעת קשה קודם כל בשכבות החלשות, הן בשל הפיגור הנוצר בהכנסותיהן, והן מחמת כיסי האבטלה המתהווים בדרך כלל בעקבות המיתון בפעילות המשקית, שכלכלני הליכוד רואים בו אמצעי לכיבוי התבערה האינפלציונית.

סכנה גדולה מאוד למדינה נושא עמו הגרעון הגדול והולך במאזן התשלומים. החוב הלאומי החיצוני הרקיע ל – 15 מליארד דולר, לעומת 11 מליארד לפני פחות מ – 3 שנים. חוב בגודל זה מחייב תשלומי ריבית שנתיים, המתקרבים ל1.5 מליארד דולר, כלומר משכון של 20% מערך היצוא של הסחורות והשירותים כדי לממנם. בשביל המחיש לעצמנו, מה משמעו הלאומי של חוב בהיקף כזה, דיינו להצביע על כך, שכבר כיום הוא עולה על כל התוצר הלאומי השנתי של ישראל.

שר האוצר הבטיח לנו אבטלה של 50-60 אלף איש במרוצת שנת 1980. אכן, יש בליכוד חוגים הטוענים, שזה המספר הרצוי, כי אבטלה בשיעור כזה תיצור התחרות בין הפועלים למקום העבודה. זו טענה התואמת יפה את אופיו הסוציאלי של הליכוד!

תוצאה אחרת של מדיניות הליכוד הם הקשיים בחקלאות. כמה מענפיה, שהיו מבוססים למדי, הגיעו עד משבר ועד לסיכון קיומה של ההתיישבות בכללה. בראש ובראשונה נפגע חלק מההתיישבות המושבית, אך גם אותם ישובים קיבוציים שלא היה עדין סיפק בידיהם להתבסס כלכלית, נפגעו קשה.

אוסיף לנתונים האלה עוד מרכיב אחד – המרכיב הסוציאלי.

מי שמתבונן בסטטיסטיקה של התפלגות ההכנסה בין השכבות הסוציאליות יעמוד מיד על העובדה, ששלטון הליכוד השיג אותנו אחורנית כברת דרך גדולה. למרות העליה הכללית ברמת חייו של האזרח הממוצע במדינה, חלה עליה בשיעור המשפחות השרויות מתחת לקו העוני. לאחר תשע שנים רצופות של ירידה בהיקפה של קבוצה זו, כתוצאה ממדיניותו הסוציאלית והכלכלית של המערך חלה בשנת 1978, אחר המהפך הכלכלי, תפנית חדה, ושיעור המשפחות שמתחת ל"קו העוני" עלה מ2.8% ב1978 ל 4.3%. מקרב המשפחות מרובות הילדים עלה שיעור המשפחות העניות מ5.1% ב1977 ל 7.9% ב 1978. ומאז חלה עליה נוספת. זהו כשלון חמור של המדיניות הכלכלית. שהרי לא רק המספרים על יצוא ויבוא הם אינדיקאטורים של מידת הצלחה וכישלון של המדיניות, כי אם גם חלוקת ההכנסה הלאומית והשפעתה על החברה.

 

למדיניות כלכלית אלטרנטיבית

לכשישוב המערך לשלטון יהיה חייב איפה לנקוט מדיניות כלכלית זהירה אבל החלטית, מתוכננת ככל האפשר לטווח ארוך, ולהפעיל אמצעים, ולו גם מכאיבים, כדי לחלץ את המדינה מן הסכנות האורבות לה ומן המצב שנכנסה לתוכו. יעדיה הקרובים, הבלתי אמצעיים, של מדיניות זו הם: מיתון התהליך האינפלציוני, הגברת הייצור, ועידוד היצוא.

 

[…]

 

המערך, בהתייצבו בפני הבוחר, יהיה חייב לדבר אליו דברי אמת ולומר לו ברורות, כי הפגיעות החמורות בכלכלתנו הלאומית, על כל ענפיה, פרי מדיניותו הכושלת של הליכוד – ובאפן חלקי גם פרי שגיאות שעשינו אנחנו לפני שנים רבות אינן ניתנות לתיקון בלי קורבנות, ולא מהיום למחר. על האמת הלא נעימה הזו עלינו להעמיד את הציבור כבר עתה, בטרם בחירות ובטרם חזרה אל השלטון. על הציבור לדעת, כי אין תרופות פלא, גם לא בידי המערך. תהליך השיקום של הכלכלה הלאומית יהיה תהליך ממושך, איטי, כרוך במאמצים, בזיעה, בקורבנות, ומותנה במידה רבה בשיתוף הפעולה של העובדים על רבדיהם, ובתיאום מתוך הבנה הדדית בין ממשלת המערך לבין הסתדרות העובדים הכללית.

עם זאת, עלינו לחרות היטב בתודעתנו שלנו ולהביא לידיעת הציבור, כי המערך ידאג לכך שהנטל על האוכלוסייה, שיהיה כרוך בשיקום הכלכלה הלאומית, יחולק באפן צודק, וכי השכבות החזקות באוכלוסיה יישאו בחלק העיקרי שבו. משמע, שהקבוצות באוכלוסיה, שרמת הכנסתן הכוללת גבוהה מרמת השכר הממוצעת, הכנסתן הפנויה תקטן, ואילו הקבוצות שרמת הכנסתן נופלת מן הממוצע, הכנסתן הפנויה תעלה.

חולשת מאזן התשלומים שלנו היא אמנם תולדה של גורמים שאינם תלויים בנו, כגון עליית מחירי הנפט בשוק העולמי, אולם בעיקרו של דבר היא נוצרה מחמת חוליים פנימיים, משקיים וחברתיים. מעידה על כך, בין היתר, גם העובדה, שהתעשיה לא קלטה בשנים האחרונות עובדים נוספים, בעוד שענפי שהשירות תפחו ועלו. ואין זה מפני שענפי הייצור שלנו אינם זקוקים לתוספת עובדים. נהפוך הוא. התעשיה שלנו עובדת רק במחצית בקירוב מן הקיבולת שלה, משמרת אחת או לכל היותר משמרת וחצי, בשל מחסור בעובדים. ענפי הייצור המובהקים, החקלאות והתעשיה, שהם גם הענפים הייצוא תלוי בהם, לא הצליחו לאחרונה להשיג את מספר העובדים הדרושים להם, הוא הדין בענף הבניה, שממנו הולכים ופורשים וותיקי העובדים היהודים, ועובדים יהודים צעירים אינם באים להחליפם.

 

[…]

 

אך אף על פי שהמושג "עם עובד" עודנו נישא בפי כל, אנו מתרחקים והולכים מתכניו וציוויו. הבריחה מעבודה, על כל צורותיה, היא תופעה מכאיבה ומדאיגה; היא סכנה כלכלית, רוחנית ומוסרית לעם; היא בריחה מהציונות. "בסימן העבודה הולכים יהודים לארץ חדשה", כתב הרצל. הריחה מעבודה גם משנה את דמות החברה בישראל ואת ערכיה. שכן יותר ויותר הננו נעשים "חברה צרכנית", ותחת חברה סולידרית אנו נהפכים לחברה מנוכרת. העובדה שהחברה הישראלית בלעה את החכה של "חברה צרכנית" ע"פ הדגם האמריקני של שנות החמישים (היום כבר נשמעים בכל מדינות המערב יותר ויותר קולות של הסתייגות מהדגם הזה, ובעיקר מהדור הצעיר), לא זו בלב שהביאה לריצה מטורפת אחרי נכסי חומר ולצריכה ראוותנית ובזבזנית; היא גם נתנה לגיטימציה מוסרית להישגיות האישית כעקרון בלעדי, העומד מעל לכל, והפכה את הפער בהכנסות לערך סוציאלי מקודש – לאמת מידה, שלפיה נקבע מעמדו של האדם בחברה. בה בעת נדחקים לקרן זווית כל אותם הערכים, שהזינו את מפעלינו הלאומי, אשר בלעדיהם לא היינו מסוגלים לכונן את המדינה ולקיימה במשך שלושים שנה ומעלה.

אין ספק, שהרעה החולה של המערכת החברתית שלנו, היא התפיסה של "מגיע לנו", אותה הפכו לאידיאולוגיה קבוצות קטנות אבל חזקות, הממוקמות בנקודות מפתח במערכת הכלכלית והחברתית. אך עד מהרה חדרה תפיסה זו לתוך ציבוריים רחבים יותר, עד שנעשתה אחד המאפיינים של החברה הישראלית. דומה, שניסוחה הקולע ביותר בא מפיו של מר בגין בעצמו, כאשר הבטיח "להיטיב עם העם" וערר ציפיות בלתי ריאליות, מפתות וחוזרות. זו היתה הבטחה להוריד את המן מן השמים, והיא הוליכה אותנו אל המשבר הנוכחי.

ממשלת המערך לא תוכל ללכת בעקבות המדיניות הכלכלית חסרת האחריות של הליכוד – לחלק את אשר אין לנו. נצטרך, איפה, לעשות בדיוק את ההיפך. במקום לפזר הבטחות, יהיה עלינו לנסח תביעות, ובראש ובראשונה מעצמנו, מאחר שרק אם נתבע מעצמינו תהיה לנו היכולת המוסרית לתבוע גם מזלותינו. כאשר הקבוצה המנהיגה במערך – ולאושרנו זוהי קבוצה גדולה למדי – תציג לעם דוגמה אישית, יהיה משקל ותהיה אוזן כרויה לאזהרותינו ולתביעותינו.

דברים אלה אמורים לגבי כל המגזרים בכלכלה ובחברה, לרבות חברת העובדים והתנועה הקיבוצית, והם במיוחד. התנועה הקיבוצית וכל היחידות האחרות של משק העובדים צריכות ויכולות להיות החוליה המוליכה בתביעה מעצמנו.

חיזוק מעמדו של העובד בענפי הייצור והדרגה הנאמנה לרמת חייו, הם ללא ספק תנאי חיוני לחילוצה של החברה הישראלית מהמתח הבין-קבוצתי ובין-עדתי שהיא נתונה בו. משמעו של דבר: חלוקה יותר צודקת של ההכנסה הלאומית.

בהקשר זה מן הראוי להעיר, כי מדיניות כלכלית-חברתית, המודרכת על ידי המערך, תיטיב לעשות, אם תחתור גם ליתר שוויונות בין העובדים לבין עצמם. זו עשויה להגביר את המוטיבציה לעבודה ולאחריות בתוך העבודה, ואת הסולידאריות הפנימית בין העובדים.

ויש עוד היבט אחד, שצריך להצביע עליו: תנועת העבודה נאבקת ותוסיף להיאבק למען רמת חיים נאותה לעובד ולתנאים סוציאליים מתקדמים. עם זאת, עליה לתבוע מהעובד ולחנכו להקפיד על תפוקה ראויה ואיכות גבוהה של עבודתו. אחריות האדם לעבודתו היא לא רק עניין כלכלי-חברתי, כי אם גם ערך מוסרי.

הגברת מרכיב הייצור במשק הלאומי שלנו, יש לו עדיפות גבוהה גם מהבחינה הכלכלית, שהרי בו תלוי היקף הייצוא שלנו. אך לא נזכה להגברה ניכרת של הייצור בלא דאגה נאמנה לרמת החיים של עובדי התעשייה והחקלאות ושל שירותי הייצוא השונים, במונחים מוחלטים ויחסיים כאחד.

(…)

 

למותר להדגיש כאן, כי כתנועת עבודה אנו מהווים נושא למאבק על רמת חיים הוגנת ולתנאים סוציאליים מתקדמים לעובד. עם זאת, עלינו להבין, כי מטרה זו תושג רק אם מערכת הייצור תופעל בדרך המבטיחה תפוקה גבוהה ואיכות מעולה. ואם הדאגה החברתית לערי פיתוח מחייבת לפעמים להוסיף ולקיים מפעל חדש מבחינה כלכלית, או מפעל בענף שעבר זמנו, יש לראות בכך הוראת שעה בלבד, עד למציאת פתרון קונסטרוקטיבי אחר כדי למנוע אבטלה. בטווח הארוך אין כל הגיון כלכלי וחברתי להזרים כספי ציבור, כדי לספק קביים למפעלים שאין להם תקומה ושאינם ניתנים לשיקום כלכלי. עם זאת, אין בשום פנים להפקיר אנשים לאבטלה כדי "לייעל", או "להבריא", מפעל או ענף מסוים.

 

אבטלה- פתרון אנטי-הומאני

יש להבחין בין אבטלה הנוצרת "אסון טבע" ובין אבטלה יזומה, מתוכננת. על הסוג הראשון אין לנו שליטה. עמו נמנים התרחשויות כגון משבר בשוק העולמי, עליית פתאום של מחירי הדלק, המקפיצה את הוצאות הייצור ומערערת את כדאיותו, או איזו תקלה בלתי צפויה אחרת. גם בצורת עלולה לתת את אותותיה במצב התעסוקה. כסוציאליסט וכחבר מפלגת העבודה טענתי תמיד ואני מוסיף לטעון: זכותו של האדם לעבודה כמוה כזכותו לנשום אוויר, ויצירת אבטלה במכוון, אם בשביל למתן את האינפלציה או למען כל תכלית כלכלית אחרת, היא מעשה אנטי-הומאני.

לא כן סוג האבטלה הקרויה בלשון הכלכלנים "אבטלה חיכוכית". היא תופעה שכיחה ובלתי נמנעת בכל משק בריא. אם איני טועה, מקובל לחשוב שאבטלה חיכוכית במשק בריא נעה בדרך כלל בין 2-3% מכלל המועסקים. אך גם לגבי אלה שנפגעו מאבטלה חיכוכית חייבת המדינה בדאגה למחייתם ולסיפוק מלוא צרכיהם הבסיסיים, לבל ייפלו קורבן לסבכי הכלכלה המודרנית.

עיקרון הערבות ההדדית מחייב לקיים כלים יעילים, שיאפשרו לאנשים שנפלטו ממקום העבודה וטרם נקלטו במקום אחר, לחיות ברמה סבירה גם בהיותם מובטלים. עם זה, עלינו לנצל את תקופת האבטלה, כדי להסב את העובד במקצוע שנפגע לעבודה במקצוע אחר, המבוקש בשוק העבודה, ולסייע בידיו להיקלט במהירות מירבית בתעסוקה חילופית. ואם קיים הכרח בניידות, לא רק מענף לענף אלא גם מחבל גיאוגרפי אחד למשנהו, צריך שיהיו בידינו האמצעים הכספיים והארגוניים, כדי שהמעבר יבוצע במינימום סבל ובמירב הדאגה לקליטה אנושית טובה.

בשנות כהונתי כשר העבודה התלבטתי הרבה אם להנהיג ביטוח אבטלה על פי הדגם הרווח, או לחפש שיטת ביטוח אחרת. חששתי, ועודני חושש, ממתן קצבת אבטלה כל אימת שהאדם אינו מוצא עבודה במקצועו.

בשעתו הכינותי הצעת חוק של הבטחת תעסוקה, במקום חוק של ביטוח אבטלה. התכוונתי לכך, שמובטל הבא לבקש קצבה, יהיה אפשר להציע לו, על פי קריטריונים אובייקטיביים והגיוניים, תעסוקה חליפית, ולו גם זמנית, שאינה מרחיקה אותו באופן קיצוני מעיסוקו הקודם, בשביל שיוסיף לקבל שכר בעד עבודה ולא בעד בטלה. אני חושש מבטלה ששכרה בצדה. בטלה היא אם כל חטאת. הניסיון מארה"ב ובחלק ממדינות אירופה יש בו כדי להרתיע מאוד מביטוח אבטלה, כי נוצרת שכבת אנשים שנוח להם לא לעבוד, המעדיפים אבטלה בשכר על עבודה בשכר. זוהי חברה בניוונה.

התשובה הציונית-סוציאליסטית לבעיה זו היא עשיית האבטלה מנוף להכשרה מקצועית, כדי שהעובד יראה אותה כתקופת ביניים עד להשתלבותו המחודשת בעבודה. על בעיה זו הזדמן לי לשוחח רבות וארוכות עם שרי עבודה ממפלגות סוציאליסטיות באירופה, וכולם הודו בפני שגישתי העקרונית היא יותר קונסטרוקטיבית ויותר בריאה מבחינה כלכלית וחברתית מזו המקובלת אצלם. ואילו אני השיבותי להם: היא יותר קונסטרוקטיבית מפני שהיא ציונית. נראה לי, איפוא, שיש לשקול את השלמת חוק ביטוח האבטלה בחוק להבטחת תעסוקה.

המציאות המחייבת את התעשייה והחקלאות להתמודד יום יום עם הנתונים המוכתבים על ידי השוק העולמי, כופה עלינו להבטיח רמת ציוות נמוכה ככל האפשר. תקני כוח-אדם מעבר למה שדרוש באמת לתהליך הייצור הם בזבוז של כוח עבודה יקר, של משאבים כלכליים ומכבידים על כדאיות הייצור, ואין להשלים עמהם. תפעול יעיל של משק עשוי גם לחייב ניידות של עובדים. אפשר להבין לרוחם של העובדים שאינם נוטים לניוד. אולם אם נוצרו התנאים, המבטיחים לעובד שלא יופקר לאבטלה ושיינתן לו סיוע מלא בהסבה מקצועית, אין צידוק אובייקטיבי לשלול ניידות. הפעלתה תקל על העתקת עובדים מהשירותים הציבוריים, שיש בהם עודף כוח-אדם, אל ענפי הייצור הזקוקים להם.

יש מקרב המומחים הטוענים, כי העתקת 5% בלבד מהעובדים בשירותים אל העבודה בשדה ובסדנה, דיה כדי להגדיל כמעט ב-10% את מספר העובדים בחקלאות ובתעשייה. ומאחר שאמצעי הייצור המצויים בענפים אלה מאפשרים תעסוקה גם לעובדים נוספים, הרי שמעבר זה משירותים לייצור יגדיל במידה ניכרת את הפריון בענפי החקלאות והתעשייה בלי תוספת מקבילה של ציוד ויחד עם כך יגדל פריונם של ענפי השירותים מהם נפלטו.

הדברים הם בהישג ידינו. אם נחליט להעניק עדיפות גבוהה להזרמת כוח-אדם נוסף לענפי הייצור, תוך כדי צמצומו בענפי השירותים, אין לי ספק כי במאמץ מתוכנן ומתמיד, ובהפעלת תמריצים מתאימים, יכול נוכל למשימה. הדברים האלה אמורים במיוחד כלפי המאמצים הדרושים והאפשריים להכוונת בני הדור הצעיר, שסיימו את שירותם בצבא, אל ענפי הייצור.

עד כה דיברנו על ההיבטים הכלכליים של העבודה העברית אולם למטבע זו יש גם היבטים חברתיים ומדיניים, שמן הדין לייחס להם חשיבות גבוהה מאוד.

 

ייבוא עבודה זולה מהשטחים

מאז מלחמת ששת הימים הננו עדים להליך מואץ של יציאת פועלים יהודים מעבודות מסוימות בתעשייה ובחקלאות, ומענף הבנייה כולו. במקביל לנשירה זו של עובדים עבריים קיימת זרימה מתמדת, גדלה והולכת, של פועלים ערבים מעברו השני של הקו הירוק אל הענפים האלה ואל ענפים אחרים.

בתקופת המנדט בריטי חרתנו על דגלנו את סיסמת העבודה העברית. אכן, באותה תקופה היתה כורח לאומי. תנועת העבודה עשתה אז גדולות בכיבוש האדם העברי לעבודה וכיבוש העבודה לאדם העברי. למאמץ הזה היה גם נימוק מדיני: להוכיח לממשלת המנדט, שכושר הקליטה של הארץ אינו מוגבל אובייקטיבית, וכי העבודה העברית מרחיבה את יכולת הקליטה. כמובן שהיום, בתקופת המדינה, אין עוד מקום לסיסמה : "עבודה עברית". היום הייתי טובע נוסחה אחרת: עברים לעבודה!

אזרחיה הערבים של המדינה זכאים, כמוהם כאזרחים יהודים, לכל מקום עבודה פנוי. כמדינה דמוקרטית, הדוגלת בשוויון זכויות אזרחיות, אנו חייבים בדאגה לתעסוקתם של האזרחים הערבים ובהבטחת שכר שווה בעד עבודה שווה. הדיון סב, איפוא, לא לעבודה לערבים אזרחי ישראל, כי אם על עבודת העובדים הערבים מן השטחים המוחזקים. המציאות שנתהוותה אחר מלחמת ששת הימים, שהפכה את כל ארץ ישראל המערבית לאזור מכס אחד, חייבה מטעמים הומניטאריים ומדיניים כאחד מתן תעסוקה למספר עובדים מיהודה, השומרון ורצועת עזה, שרצו לעבוד בישראל. אולם עד מהרה החלה קבוצת עובדים זו להופיע כמתחרה דווקא עם עובדים יהודים בעלי הכנסה נמוכה. היא יצרה נורמה של רמת שכר נמוכה, והביאה לכך שיהודים החלו נוטשים ענפים מסוימים, בעיקר ענפים חקלאיים, אך לא רק חקלאיים.

לכשעצמי הייתי מעדיף שהמדינה תעודד את הציבור הערבי בשטחים שמעבר לקו הירוק לפתח בתחומו, במקומות מגוריו, ענפים ההולמים את תנאיהם ונסיבותיהם החברתיות, והמסוגלים לספק עבודה מכניסה לנזקקים לה. זו לדעתי שיטה עדיפה, מטעמים חברתיים ערביים ומטעמים לאומיים יהודיים, על פני הדרך המקובלת עתה: הבאתם של העובדים אלינו והעסקתם בתנאי ניצול, המסייעים למעסיקיהם היהודים לנטוש את עבודת הכפיים ולחוש לעיסוקים אחרים, בלתי יצרניים לרוב. אלא שהקבלנים בישראל, מפעלי התעשייה, והחקלאים המעסיקים עובדים מהשטחים המוחזקים, נמשכים אחרי הבצע ואחרי סיכויי התעשרות מניצול עבודה זולה, ואינם שועים לשיקולים לאומיים. שום שיקול ערכי אינו מרתיע אותם מניצול מצבם של הערבים בשטחים המוחזקים, אפילו לא העובדה שהם עוברים על חוקי המדינה.

כאשר החליטה ממשלת המערך להתיר העסקת עובדים אלה במשק היהודי, ראינו את הדבר בעיקרו כהוראת שעה. גם באותם דיונים בממשלה הייתי בין החברים שביקשו לצמצם עד למינימום את תנועת הערבים משם אלינו. לעומת זאת היו שרים, שדרשו גבול פתוח ותנועה בלתי מוגבלת. התוצאה היתה כרגיל- פשרה. עמדתי העקרונית אז והיום היא- תנועה חופשית מעבר לגבול של סחורות ושירותים, של תיירים ומבקרים מכל החוגים, אבל לא של עובדים. המגבלה הזו אולי תחליש במקצת את התמריץ הכלכלי ליציאת יהודים מענפי הייצור.

אולם מציאות עגומה זו כבר נמשכת שלוש-עשרה שנים, ומספר המועסקים מהשטחים מגיע, בשעת כתיבת שורות אלה, לכדי 70 אלף איש בקירוב, היינו- כשליש מכוח העבודה בגדה וברצועה מועסק במפעלים ובמשקים ישראליים. ואם כי עובדים אלה מהווים רק 6% מהמועסקים במשק הישראלי, יש בכך כדי להמחיש את חומרת הסכנה הטמונה במציאות זו. ענפים חקלאיים שלמים, שצמחו לאחרונה, עומדים כולם על בסיס של עבודה זולה, וחלק ממנה על עבודת ילדים.

חדירה זו של עבודה לא-יהודית, לא-ישראלית, בלתי-מאורגנת, וזולה, יש לה השלכות שליליות בכמה תחומים. לא זו בלבד שיש כאן ניצול, אלא שהיא גורמת גם למתן עדיפות נמוכה לענפים המחייבים פיתוח טכנולוגי מתקדם. למעביד נדמה, שמחירה של העבודה הזולה נמוך יותר מרכישת ציוד טכני משוכלל. זוהי תופעה המוכרת לנו גם מתחומים אחרים ומארצות אחרות: עבודה זולה מעכבת פיתוח טכנולוגי. זהו, על פי הניסיון, שיקול מוטעה, שבבוא היום הוא מתנקם בבעל המשק. אולם בטווח הקרוב ביותר הוא נראה כמשתלם ומכניס רווחים מהירים.

אך קיים גם היבט אחר, לאומי, והוא חמור יותר: התהוותה של קבוצה לאומית מוגדרת, שהיא אמנם מיעוט במדינה אבל מחזיקה בידיה את השליטה על כמה ענפי יסוד- בעוד שהעובדים הנמנים עם קבוצת הרוב, עוברים יותר ויותר למקצועות צמרת של ניהול, תיווך, עסקי פיננסים, ויוצאים בקצב מהיר למדי מענפי היסוד של המשק הלאומי. אם יימשך תהליך זה נמצא את עצמנו במוקדם או במאוחר בעימות מעמדי חריף, ובמצב ששני הצדדים לעימות זה נמנים עם חטיבות לאומיות שונות. למותר להצביע על חומר הנפץ הטמון בעימות, שהיסוד הלאומי משולב בו עם המעמדי-סוציאלי. אמרתי פעם דבר חמור בהקשר העבודה מהשטחים, ואני חוזר על הדברים גם כאן: מלחמת ששת הימים הביאה לנו ניצחון צבאי מפואר וכישלון מוסרי מחפיר.

גם מבחינה כלכלית גרידא נעמוד מול שוקת שבורה. כי תחת ליצור תמריצים להצלחה בענפי ייצור בעלי עתירות עבודה נמוכה, שהם ענפי הייצור של העתיד, הננו יוצרים במו-ידינו מציאות הפוכה. כי מפעל המבוסס על עבודה זולה מקנה אמנם יתרון של הכנסה גבוהה בטווח קצר, אולם עתידו לא לפניו כי אם מאחוריו.

למראה המתרחש בתחום זה של ריבוי עבודה זולה מהשטחים, עולות מאליהן אנאלוגיות היסטוריות פוליטיות נוגות עם גורלן של מדינות שבנו את עצמן בדרך זו. ושוב אנו חשים, וביתר שאת, מה צדקו אבות הציונות הסוציאליסטית בארץ, שהדגישו הדגש היטב, כי אם לא יהיה העם בישראל עם עובד, מעורה בכל ענפי העבודה ואדון לעבודתו, לא יוכל לקיים בידיו לאורך ימים את בעלותו על ארצו.

 

ההיבט הפוליטי

בהקשר זה גם אי-אפשר להתעלם מההיבט הפוליטי האקטואלי של בעיה זו. התפישה של "פשרה פונקציונאלית", שהוצעה בשעתה על ידי דיין והועלתה מחדש על ידי פרס, וממשלת הליכוד מבצעת אותה הלכה למעשה, מנציחה את המציאות הנוכחית ביהודה ובשומרון. מעל ומעבר לשיקולים על דמותנו ודימויינו כלפי חוץ, החשובים לכשעצמם, טומנת בחובה סיסמת "ארץ ישראל השלמה" את הסכנה של יצירת מציאות בארץ דמויית דרום-אפריקה. סכנה זו טמונה גם בנוסחה, שהועלתה על ידי חברים מסויימים במפלגה, בדבר "הלגיטימציה הסוציאליסטית", כביכול, של עבודת פועלים מהשטחים. תפישה זו, המצדיקה בניין משק על בסיס של עבודה זולה, איננה מתיישבת בשום פנים עם מסורתה הרעיונית של התנועה הציונית, וסותרת לחלוטין את גישתה העקרונית של תנועת העבודה על כל זרמיה, שראתה ביצירת מעמד עובדים יהודי את אחד הגילויים של העצמאות היהודית. לעומת זאת, משתלבת התפישה בדבר "פשרה טריטוריאלית" בגישה העקרונית של הציונות ושל תנועת העבודה בדבר מקומה של העבודה העברית בבניין המדינה ובחידושה של האומה.

חוסר ההבנה, שמגלים קברניטי הממשלה למשמעות ארוכת הטווח של היבט חיוני זה, בא על ביטויו החריף עם העברת אזור אל-עריש למצרים. כאשר סירבו המצרים, בניגוד לרוח הסכמי קמפ-דייויד, להרשות לתושבי אל-עריש לעבוד בישראל, יצאה הממשלה מגדרה, ועשתה כל מאמץ אפשרי כדי שיעשו לנו את הטובה הגדולה, ויאפשרו לעובדים מאל-עריש לעבור אלינו לצורכי עבודה. הממשלה שכחה, כנראה, שעם נסיגתנו מאל-עריש שוב אין אנו אחראים לרווחתם של תושביה. וכיוון שהאלטרנטיבה של אנשי אל-עריש היא- לעבוד במשק המצרי תמורת הכנסה, המהווה אולי חלק עשירי ממה שקיבלו בישראל, אם אכן תימצא להם עבודה שם, או להמשיך ולעבוד בישראל, אפשר היה לסמוך על הלחץ שיפעילו הם עצמם על שלטונותיהם החדשים.

אילו באה פנייה מצרית אלינו לאפשר למספר קטן של עובדים מאל-עריש להמשיך בעבודה אצלנו, באופן זמני, צריך היה להיענות לה. לעומת זאת פתחה הממשלה במערכה קולנית, כדי לכפות על המצרים את מה שממילא היה רצוי להם, ואפילו חיוני. זו לא רק אי-הבנה מוחלטת של המציאות הפוליטית, כי אם תפישה עקרונית מוטעית מלכתחילה: לייבא עבודה זולה ממצרים.

גישה זאת אם אכן תשתרש ותיהפך למדיניות מעשית, תטה את התפתחותו של המשק הישראלי לכיוון לא רצוי, ותיצור מוקש חברתי ופוליטי. מפלגת העבודה היתה צריכה להתייצב מיד נגד שורש פורה ראש ולענה זה, שהוא תולדה הגיונית של מדיניות הפשרה הפונקציונאלית. אלא שחוששני כי נוסחה זו, שאומצה על ידי בגין וגוש אמונים, מקובלת עדיין על חברים מסויימים בתנועה ובמפלגה.

כלים שלובים

קטעים מתוך כלים שלובים/ יגאל אלון, 1979.

בראשית היה החזון, החלום. ואכן, על-פי כל אמת מידה של תנועת תחיה לאומית חברתית-תרבותית, ישראל היא חלום שהתגשם. אלא שתוך כדי התגשמותו, קרה למדינה מה שקורה לעיתים לחלומות: היא התחילה מאבדת גובה. מה שקרה הוא טבעי – יאמרו המפוכחים והמשלימים – שהרי סופן של כל אוטופיות להכזיב. אלא שעלי מקובלת יותר ממרתו של זלמן ארן כי "הציונות היא תנועה להגשמת מטרה אוטופית באמצעים ריאליים". המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר; ומה שחמור יותר בעיניי: על ברכיהם מתחנך דור קונפורמיסטי, נטול יצרי העפלה ובז לפסגות; דור הרואה לקרוב בלבד, ואץ ללכוד רק מה שהוא בהישג יד. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראוייה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי – לאפשרי.

… הרס איטי, אך מתמיד, של התאים הבריאים פוקד את החברה הישראלית בעקבות ההגמוניה של ההשגיות, המחנכת לתחרות שלוחת רסן, לניכור, לדורסנות, לפולחן האלימות והכוח, לנצחון האנוכיות והנוחות הרגעית – על חשבון רמתה של הסולידריות והעזרה ההדדית. אלפי זוגות צעירים מסתובבים בתוכנו מתוסכלים וחסרי ישע על שאין לאל ידם לרכוש דירה צנועה כדי להקים בה את משפחתם. רבבות משפחות נמקות בעוני ובניוון. הפשע המצוי והמאורגן ועקיפת החוק בחיי יום יום נעשו חזיון נפרץ ומאיים בנוף המוסרי שלנו. ההישג בחברה כזאת אינו האמצעי כי אם המטרה, אב המעשים ותכליתם גם יחד, שסופו לתסכל אף את בעל ההישג עצמו, שהרי תמיד ימצא משהו שהישגו מרשים יותר. בולמוס ההתעשרות, הרעבתנות והראוותנות והרדיפה אחרי חיים הנראים קלים, סופם לעיתים קרובות חיים קלוקלים, המותירים אחריהם לוחות שבורים וסולמות ערכים משובשים עד לאין הכר, לגבי ערכים לאומיים ואנושיים גם יחד.

זאת ועוד: ככל שהחברה מתכערת וככל שהיא מתנתקת ממקורות יניקתה, כן היא מנסה לדחות את הזרים לה ברוחם, גם אם ה"זרים" הללו הם מיטב בניה. מנהגו של עולם הוא: המכוער הדוחה את הטהור והיפה, כדי להשאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו. כאן, דומני, השורש לניסיונות החוזרים ונשנים להכפיש, ויהי מה, את ערכי הסתדרות העובדים, את ההתיישבות העובדת בכלל, ואת התנועה הקיבוצית במיוחד, וכן את תנועות הנוער החלוציות, אך לא רק אותן. חברה היישגנית חיה את הרגע ומקדשת את "המיידי" וה"כאן". מכאן בוזה העמוק לחולם, לאוטופיסט, לאידאליסט, ולכל הדואג את דאגת העתיד…באין לה שורשים, אין תימה שהיא טרף קל לכל רוח מצויה והיא נתפסת בנקל למצבי רוח קדורניים ומרפי ידיים. פארדוקס הוא, אך לא מקרה, שדווקא הסוגדים לפולחן הכוח הם הראשונים לשקוע בתהומות של יאוש ופיק-ברכיים בשעות של מבחן גורלי, אל מול מציאות קשה ומתמשכת הטופחת על פניהם. חוששני, כי אנו עדים לתהליך התפוררותו של המרקם הלאומי-חברתי-מוסרי, התפוררות הרחוקה מלהיות תיאורטית. יש עריקה, פשוטה כמשמעה, של חלקים ניכרים מהציבור הישראלי, אם ממצוות גיוס לצה"ל ואם משירות לאומי אחר..
במרקם החברתי, כמעט שאין תחום שלא נפגע בקרב חלקים גדולים בעם – החל בשקיעת המוטיבציה האידאליסטית, בהתרופפות חישוקי הערבות ההדדית, באי-דאגה מספקת לעקירת האביונות והניוון שבקרבנו, וכלה בתרבות החיים וביחס לאיכות הסביבה, זו שאינה ראשות הפרט. שאר הרוח שהיה נחלת החברה הציונית מתכרסם והולך, ותחושת ההשתיכות נחלשת והולכת גם היא. שהרי כל עוד רווחיו ויוקרתו של המתווך והמלווה בריבית קצוצה גבוהים פי כמה משכרו של פועל יצור מיומן, וכל עוד המשקיע כספו בעסקי ממון וספקולציות פיננסיות הכנסותיו בטוחות וגבוהות יותר מאלה של היזם, הציבורי והפרטי, המשקיע הונו ויזמתו בתעשייה, בחקלאות ובתיירות – אין ולא יהיה סיכוי ליצירת בסיס להחלמתה של החברה ולהתגברות על הפער הקדוש ו"משחק הכוחות החופשי" המהולל של הקפיטליזם המלווה באינפלציה דוהרת, קפאון בצמיחה הכלכלית וגידול בגרעון ובמאזן התשלומים. אלה פגעו ופוגעים אנושות לא רק ברמת המחייה החומרית, ביוקרתו של האדם העובד ובכבודה של העבודה, אלא גם בחלקים הקונסטרוקטיבים היצרניים של היוזמה הפרטית. סכנת אבטלה המונית נעשית מוחשית, מעוטי ההכנסה מתרוששים, העשירים מתעשרים ובעלי ההכנסה הבינונית, שכירים ועצמאיים, נאנקים תחת העול הגדל והולך של הכשלון הכלכלי.

הרצל, ולא אחד הציונים סוציאליסטים, רחמנא ליצלן, הוא שקבע: "העבודה עתידה לתת לעמנו את הלחם ליום המחר וגם את הכבוד של מחר ואת החירות של מחר". כמה מוזרים נשמעים הדברים על רקע תשדירי הפרסומת, המכים שעה שעה על ראשינו: "תן לכסף לעבוד במקומך; כי הבנקים עתה הם חמצן המדינה". בקרוב ימצא וודאי גם הפרסומאי הממולח, אשר ברוח התקופה יציב שלטים מוארים בניאון ובהם יהיה כתוב: "ציון בבורסה תפדה, ובניה במניות".

… בארץ כישראל שיש בה יותר מקבוצה לאומית אחת – כאשר קבוצה אחת, ואפילו היא רוב, מנתקת עצמה מעבודת כפיים וייצור ומשאירה אותה בידי הקבוצה האחרת, ואפילו היא מיעוט, מתחיל תהליך שאם אין בולמים אותו בעוד מועד, הוא עלול להוביל להתגברותו הלאומית של המיעוט השורשי, היצרני, על הרוב הצמרתי, המועסק בעיקר במקצועות צמרת, בניהול ובתיווך. יתרה מזאת: אם קו ההפרדה הסוציאלי-מקצועי-תעסוקתי של האוכלוסיות השונות בארץ יהיה זהה עם קו ההפרדה האתני-לאומי-דתי, קיימת סכנה מוחשית, כי כח הנפץ שבתחושת המחאה הסוציאלית יגיע ברבות השנים למגע מחשמל עם מטען חומר הנפץ של התסכול הלאומני. בדרכנו אל העתיד טמונה, איפוא, פצצת זמן הרת סכנות שיש לעשות לאלתר לאיתורה וניטרולה.

… עתידה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, הוא שמונח על כפות המאזניים. כי את עולם מושגיו של הנוער ואת דיוקן פנייה של החברה הישראלית בעתיד, לא דורנו בלבד מעצב, אלא גם הילד הערבי המלקט עגבניות לעיני ילדו של מעבידו היהודי.

… הניסיון ההסטורי מלמד, כי רק קאטאסטרופה פוקחת עיניה של חברה מסתאבת. אנו איננו רשאים להתיר לעצמנו תשלום מחיר כזה. אדרבא, עלינו להקדים תרופה למכותיה ולהתנער מבעוד מועד. אין חלקי עם הדטרמיניסטים האורטודוקסים ונביאי הסטיכיה.
אני מאמין בכוח המניע של רוח האדם ונחישות רצונו. אני מאמין בעוצמה הטמונה בשאיפה, שאיפת היחיד ושאיפת האומה, שאיפה המולידה חשיבה רציונאלית, זו המדרבנת את כוח הרצון ואת המעשים הדרושים להגשמתן של שאיפות
.
המציאות העגומה והסכנות האורבות בעתיד מחייבות את התלכדותם של כל הכוחות הבונים והיוצרים בעם סביב תנועת עבודה מאוחדת למעשה של שיקום עצמי, לאומי וחברתי, אשר יחזירנו אל דרכה של הציונות השורשית.  אם זו אוטופיה – אני אוטופיסט. אוטופיה בת הגשמה, אני מאמין.
קטעים נבחרים מהמאמר כלים שלובים – מופיע בספר כלים שלובים