FUTURE Troubles FOR Medical care MANAGEMENT

FUTURE Troubles FOR Medical care MANAGEMENT

Future health related management forecasting is flawed art. In truth, almost all of the prior to this created estimations have turned out to be a fact. During the the middle of-1980s, it absolutely was estimated that in the future there might be physicians’ surplus, enhanced selection of older persons, heightened amount of people less than maintained attention packages, improved health improvements, innovative technological advances, even more medical care organisations, heightened health care expenses, and much more government contribution in medical.Professional custom writing service we write articles, essays, term papers, white papers, dissertations. Buy a research paper written from scratch online. The many difficulties heightened except for physicians’ excess came to move. המשך קריאה…

Your Immediate Future Problems of Health Care Managing

Your Immediate Future Problems of Health Care Managing

Overall health can be defined as the eminence of some individual’s intellect along with the appearance, and so the composition of one’s wellbeing. Its proper care, for that reason, relates to the attention that gets of course with it by your people involved, which most of the time include the people.The most popular types of content requested from customwriting services are essays, research papers, and MA thesis. Students have an All these scenarios, consequently, will need a competent way of currently being administered, this kind of constitutes operations. On this examine old fashioned paper, the first is likely to analyse the difficulties which have been from the handling of healthcare at some point. המשך קריאה…

How to write a definition essay?Get Aid In Your Meaning Essay

How to write a definition essay?Get Aid In Your Meaning Essay

A great deal of individuals, who have to publish this kind of kind of papers, question: just what is a classification essay? They consistently observed this key phrase, but never ever got to handle it.So, definition essay is a piece of producing, which conveys your handling of a particular expression. The definition essay is designed to kind your scholarly opinion on some troubles. It will help to build up plausible thinking, inspecting as well as framework the details.Usually individuals have trouble with composing this kind of work. This is due to they consider it as being an ordinary post from your thesaurus. The truth is, the essay has some distinctions with the thesaurus entrance:

  • To create an essay you do not opt for any word. You need to choose a meaningful word that everyone construed diversely.
  • You happen to be describing your handling in the phrase.
  • Besides the classification, you research the origin of your phrase as well as its scope of app. המשך קריאה…

100% Low-cost Essay Writing Organization

100% Low-cost Essay Writing Organization

Everyday a substantial amount of applicants are approximately their necks in operate from dusk right up until dawn. For the majority of them to get about and out appear to be a hopeless-to-get opportunity. We deliver prime quality customized essay writing service to crack school matters students look. Many of them are frightened to address via the web service providers delivering publishing essays for the reason that they secure the belief that right at the end they'll be cheated.http://essaysmonster.net/ Our online essay service could there really be to cast out any issues and provide you affordably-costed developments. We are able to ensure that our staff is nights and daytime driven to get results for your suitable educational popularity. Our high quality essay writing experts do recognise that their special expertise, experience and fulfillment in a making world will 100% be a catalyst for your gratification. So that you can attain your esteem and have confidence in, our freelance writers will wкite your essay completely from scratch, in accordance with dependable sources. המשך קריאה…

University newspaper that states in the usa: Democracy would be the most extreme kind of federal government

University newspaper that states in the usa: Democracy would be the most extreme kind of federal government


Democracy is most likely the most detrimental mode of state, apart from for anyone other forms which were tried every now and again, Winston Churchill soon after reported. המשך קריאה…

How to jot down down proficient & unique essay, basic steps

How to jot down down proficient & unique essay, basic steps

Essay writers and other copywriter

Before sitting down to jot down article, a copywriter needs to carefully deal with the set topic. For information, he goes to the library or "shakes" literature from the Internet. Also, the author can be an knowledgeable in this field (it is attainable that he had engaged in the activity, the theme of which is set to the generating of the text). In General, one goal – to obtain from authentic sources of information, process it and based on what I understood to jot down an article revealing the essence of the question posed in the assignment copywriting.

What not to do copywriter, despite the fact that it is there all the time? What do budding copywriters as clearly as many of those advertising texts etc in narrow circles as an authoritative master of words? Moreover, these pseudomaster up to the leading rated of your nose, instruct newcomers such tips:

"You must take a minimum of three articles on the same topic (although the more the better). Then it is necessary to read, comprehend, and on the basis of parsed material to position in crafting down your unique author text, which later will be called a proud word – copywriting".

I wish this "guide" all the best

And all humbly bow my head, thank you, I wish this "guide" all the best and many wealthy clients.

And I think, what is! No matter how you come to the Internet, start looking for some information, and I read almost the same, with some additions, sometimes silly, and sometimes quite decent. המשך קריאה…

Absolutely need Customised Coursework Authoring? We Offer the Very best School Coursework Possible

Absolutely need Customised Coursework Authoring? We Offer the Very best School Coursework Possible

Appearing weighed down can be a healthy state of tasks on a fashionable college student. There are lots of jobs, newspapers, essays etc .. Going through basically no time is just what a university college student is required to get accustomed to. המשך קריאה…

הזהות העצמית של הערבים הפלסטינים



ראוי להזכיר בסיפוק, כי זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגתנו שבמצעה מופיעה סוף-סוף ההכרה – ואני מצטט מתוך המסמך – "הזהות העצמית של הפלסטינים". שכן, אל לנו לשכוח, כי בשם "הבעיה הפלסטינית" יצאו מדינות ערב למלחמה ב-1948, בשמה הם הביאו למלחמות 1956, ו-1967, וללא פתרונה אין להניח כי נגיע לשלום-אמת באזור.

חבל רק, שלא עודדנו בשעתו את הקמתו של ה"מינהל העצמי" בשטחים, דבר שעשוי היה לחזק את מעמדם של המתונים והמפוכחים בקרב הציבור הפלסטיני, (ואולי) אף להפכם לגורם מרכזי ומוכר בבוא עת השיחות (בדבר הסדרים). אפשר היה להקים מינהל כזה מבלי לקפח את האופציות למשא ומתן על שלום עם ממלכת ירדן.

כמו כן, ראוי לברך על הנוסח הקובע את – ואני מצטט – "שמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל", שאיננו מותיר ספק, כי אין בכוונתנו לצרף לישראל, בגבולות השלום שלה, את האזורים המאוכלסים בצפיפות בשטחים. וזאת, מבלי לסתור את המדיניות הרואה בבקעת הירדן, וברכסים שבעורפה, את גבולנו המזרחי [הכוונה – ל"תוכנית אלון"].

הסעיף הדן בהתיישבות, מורה גם הוא באופן בהיר על מדיניות של התיישבות סלקטיבית ושקולה הצמודה לצורכי הבטחון, מבלי לחסום אופציות לפשרה טריטוריאלית ולפתרונות מדיניים.

בסיכומו של דבר, המצע ישקף מגמה מדינית מובהקת, שתכליתה השלום כיעד מוחשי, קונקרטי ולא כחזון לאחרית הימים. זהו מסמך, חברים, המצמצם את "הסופרמרקטיזם" המדיני שלנו. וחבל כי יש המבקשים לחדש, באמצעות פירושים ופירושי-פירושים של סעיפיו, את ויכוחי האתמול.

אין גם טעם, לדעתי, בכל הוויכוח, אם המסמך החדש לכשיאושר על-ידי המרכז, יבטל או לא יבטל החלטות ומסמכים קודמים. מרגע שיקבל המרכז את המסמך החדש – רק הוא יהיה המסמך התקף. על-פי כל הגיון, המסמך האחרון הוא שמחייב.

בהזדמנות זאת, משפט אחד על מה שקרוי "מסמך גלילי". אני רוצה להזכיר, שלבד מלובה אליאב, איש במזכירות (המפלגה) לא התנגד לו. כולנו במזכירות תמכנו בו. הוא הדין בשליחינו בממשלה, ללא יוצא מן הכלל. יש מי בינינו שתמך בו משום שראה בו "הישג" לעצמו; ויש מי שעשה כן- כמוני למשל – כהכרח לא יגונה בתנאי הסבך הפנימי ששרר אז במפלגה, סבך שלתוכו נקלענו בעקבות תרגילי "הישיבה על הגדר". "מסמך גלילי" לא בא לעולם ביוזמת מנסחו. הוא נועד לחלץ את המפלגה מתוכנית אחרת, קיצונית, שהחבר משה דיין ניסה לאכוף עליה. כשלעצמי, אני מוכן בהחלט לוותר גם על התוכנית של משה דיין וממילא גם על המסמך שנטרל אותה. ספק אם היו רלוונטיים למצבנו המדיני בזמנו, לא-כל-שכן, שאין הם רלוונטיים עכשיו. לכן, ההיטפלות הזאת אל האיש [ישראל גלילי] שנטל לעצמו מלאכה כפויית טובה בשם כולנו, איננה במקומה.


מתוך הסטנוגרמה של ישיבת מרכז מפלגת העבודה

מסמך גלילי – באוגוסט 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, הכין שר הבטחון משה דיין תוכנית-פעולה בשטחים לארבע השנים הבאות. המסמך הוגש לפורום שרי העבודה. חלקו – הוסכם על כל השרים. לגבי חלק אחר, הובעה התנגדות של ארבעה שרים, ביניהם יגאל אלון. כדי למנוע משבר, הטילה גולדה מאיר על השר ישראל גלילי, ששימש גם כיו"ר ועדת השרים להתישבות, להכין מסמך מוסכם. במקורו נקרא המסמך, שהוגש לאחר השלמתו למזכירות מפלגת העבודה ואושר ב-3.9.1973, "תוכנית הפעולה בשטחים 1973-1977 – סיכומים והמלצות". מבחינת ההתישבות החדשה, קובע המסמך את פריסת מפת ההתישבות החדשה בגולן, בקעת הירדן ופיתחת-רפיח, והדרך לריכוז קרקעות לשם כך.

ראה "דפים למעין" (חומר עזר לפעילים) בהוצאת מפלגת העבודה – מח' הסברה, ינואר 1980.

התיישבות בשטחים



התיישבות בשטחים – תשובה בכנסת

  • לא מתוך רצון לספח
  • לא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגיים
  • עמדותיה של ארה"ב – מוטעות
  • קרית ארבע
  • אלון מורה – וקדום

הצעתו ודבריו של חבר הכנסת יצחק שמיר יוצאים מתוך הנחה מוטעית, מוטעית לחלוטין, כאילו ההתבטאות האמריקאנית מהווה התערבות, כביכול, בהחלטות ממשלת ישראל. אין זה סוד כי נושא ההתיישבות בשטחים המוחזרים מהווה את אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית. הוויכוח בינינו לבין ממשלת ארצות-הברית בעניין זה קיים זה שנים, והוא ויכוח לגיטימי בין שתי מדינות ריבוניות. אנו מודעים, כמובן, היטב לעמדתה של ממשלת ארצות-הברית, המסתייגת, אם לא מתנגדת, להקמת ישובים ישראליים מעבר לקו הירוק. למדה אמריקאנית זו ניתן מפעם לפעם גם ביטוי פומבי במרוצת השנים האחרונות. מבחינה זו אין כל חידוש בהתבטאויות שחבר הכנסת שמיר התייחס אליהן. אני מצטער על התבטאויות אלה וסבור שלכל המועט אין הן מועילות. הייתי מעדיף שלא תהיינה. אבל אי-אפשר לומר עליהן כי הן חדשות או מחדשות. מכל מקום העובדה היא כי לא נמנענו בעבר מלאחד את ירושלים ולבנות שכונות בתוכה ומסביב לה, ומלהקים כמה וכמה עשרות ישובים עבריים ברצועות האסטרטגיות שמעבר לקו הירוק, וכפי שמעידה החלטתה של הממשלה מיום 9 במאי 1976 – גם לא נימנע מלעשות כן בעתיד. ואינני מצטער על שום ישוב שהקימונו, לרבות קריית-ארבע שהוקמה כדין. על-פי החלטת הממשלה, ולא בכדי נקבע מיקומה ממזרח לחברון, כאשר פניה להתרחבות לעבר מדבר יהודה, שהוא חיוני מאד מבחינה בטחונית (…)

אמרתי במליאת הכנסת עוד לפני כשלושה שבועות, ב-31 במארס השנה, לאמור: "ישראל מבצעת את מדיניות ההתיישבות בשטחים המוחזקים לא מתוך רצון לספח שטחים בתור שכאלה, לא מתוך טעמים אידיאולוגיים או תיאולוגיים, אלא מתוך אינטרסים אסטרטגיים-בטחוניים מובהקים. מדיניות סלקטיבית זו, הגורסת לא רק היכן דרוש להתיישב אלא גם היכן יש להימנע מלהקים ישובים, היא אינטרס חיוני של ישראל והיא תוסיף להיקבע על-ידינו על-פי שיקול דעתנו". עמדותיה של ארצות-הברית בנושא זה הן מוטעות לדעתנו, ומנוגדות לעמדותינו. נוסיף להתווכח עליהן כל אימת שהן תופענה ונמשיך לפעול למען לא תופענה. אך אינני רואה מקום לכל הטיעון המודגש של בעל ההצעה על "התערבות", כביכול, בהחלטות ממשלת ישראל או "איום", כביכול, על חופש החלטתה. העובדות מוכיחות כי זהו טיעון נטול ממש. די בצרות שיש בעמדות האמריקאניות, אין צורך להוסיף עליהן, לפחות לא לפי שעה.

לוויכוח הציבורי בנושא השתרבבה, לצערי, פרשת ההתמקמות של גרעין "אלון מורה" בקדום, וחבר הכנסת יצחק שמיר הזכיר אותה. בעניין זה היתה החלטת הממשלה מלפני 10 ימים ברורה וחד משמעית. ואין לה שום קשר עם עמדתה של ממשלת ארצות-הברית, שהסתייגה בצורות שונות מחלקים אחרים של אותה החלטת ממשלה. אני מצטט רק את הקטע הרלוואנטי לנושא זה בהחלטה: "לא יוקם ישוב בקדום. במועד קרוב שייקבע על-ידי הממשלה יעבור הגרעין מקדום למקום התיישבות של קבע שיוצא לו במסגרת תכניתה המאושרת של הממשלה". הובהר באורח מוסמך כי מדובר בשבועות אחדים. החלטתה של הממשלה לא נתקבלה, כאמור, ואף לא הושפעה על-ידי איזו שהיא "התערבות", כביכול, מבחוץ – לא היו כאלה, וגם אילו היו לא היו משבשות את שיקוליה העצמאיים של הממשלה. יש צורך לשקול עניינים מדיניים ובטחוניים כאלה בלי השפעה אמוציונאלית, אלא אך ורק על-פי שיקול דעת קר ולעתים אכזרי. ההחלטה מעוגנת כל כולה במדיניותה הריבונית ובשיקוליה המדיניים-בטחוניים של ממשלת ישראל, ובתור שכזו היא תבוצע כרוחה וכלשונה.

אני רוצה מאוד להאמין כי חברי גרעין "אלון מורה" יקבלו עליהם את דין הממשלה, אפילו אם לדעתם היא נובעת ממדיניות שהם מתנגדים לה. שמורה להם, כמו לכל גוף או איש אחר, מלוא הזכות להיאבק על דעותיהם או על המדיניות הנראית להם בכל הדרכים הדמוקרטיות החוקיות הפתוחות לפניהם. אם יקבלו רוב למדיניותם, יקימו ממשלה שתנסה לבצע מדיניות זאת, אפילו אם היא נראית בעיני מוטעית והרת אסון. אבל אין לגרעין "אלון מורה", כשם שאין לשום גוף או איש אחר, שום זכות, שום צל של זכות, להפר את הכרעתה של הממשלה הנבחרת במדינה. הממשלה, כמו כל ממשלה דמוקרטית הראויה לשמה, לא תוכל להשלים עם מעשה כזה.

אינני רוצה שתהיה כאן טעות. ייתכן שבבוא העת לשרטט את גבולות הבטחון נימצא בוויכוח עם מיטב הידידים שלנו, לא על עצם הצורך בקביעת גבול בטוח, אלא על הגדרתו. אולם לשם כך עלינו לחתור לכך שיהיו לנו ידידים בעולם, אשר יגלו הבנה לצרכי הבטחון של ישראל. לכן הסטריה מלחמתית ונאומים קיצוניים אין בהם כדי לקרב ידידים, אין בהם כדי לרכוש הבנה. יש בהם כדי להגביר את בדידותנו ואת תלותנו בעולם הזה, אשר תואר בצבעים נכונים על-ידי חבר-הכנסת

תשובת שר החוץ להצעה לסדר היום של ח"כ יצחק שמיר, במליאת הכנסת.

גבולות בני הגנה


דברי אלון בערב מפקד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה.



אי-אפשר למצות את הסכסוך הערבי-ישראלי לעומקו, קל-וחומר להעלות הצעות לפתרונו, מבלי להבין כהלכה את מלוא משמעותה של תכונתו העיקרית: את היעדר-הסימטריה הגמור בין שני צדדיו ואין המדובר בבחינה זו או אחרת של הסכסוך, אלא בכל בחינותיו.

הדבר ניכר בנתונים האובייקטיביים, כגון גודל השטח (מדינות הליגה הערבית – כ-23 מיליון קמ"ר; מדינת ישראל, כולל השטחים המוחזקים, כ-80,000 קמ"ר); ושיעור האוכלוסים (מדינות הליגה הערבית – 134 מיליון; מדינת ישראל כ- 3.5 מיליון); ולא כל שכן ההבדלים בעושר שבפועל ושבכוח.

אך חשיבות יסודית נודעת לגורמים הא-סימטריים הסובייקטיבים, הפועלים על היחסים בין שני הצדדים. כאן לפנינו קיטוב מוחלט. בעוד שמדינות ערב חותרות בכל הדרכים האפשריות לבודד את ישראל, להחניקה, ולמחותה מעל מפת- העולם – אין מטרתה של ישראל אלא לחיות בשלום וביחסים טובים עם כל שכנותיה.

משוני היעדים נגזרו מטרות המלחמה של שני הצדדים. בהקשר זה יש להזכיר את שרשרת מעשי הטרור, שנועדו לא רק לזרוע מוות והרס בישראל, אלא גם להחריף את הסכסוך ולגרור את מדינות ערב לפעולות מלחמה ממש. לטורח, וכמעט למותר, להביא את שפעת הצהרותיהם של מנהיגים ערביים המייצגות את מטרת מלחמתם בישראל, החל ב"האמנה הפלשתינית" וכל בגילויי-דעת של ממשלות ערביות כיום.

לעומת מטרה כוללת זו של הערבים, מטרות המלחמה של מדינת ישראל מוגבלות להדיפת מתקפותיהם של צבאות ערב, בהתאם לנסיבות האסטראטגיות והמדיניות: אם במתקפות-נגד מגיבות, כמו במלחמות 1948 ו-1973, ואם במתקפות-נגד מגיבות, כמו במלחמות 1956 ו-1967. אכן תבוסות צבאיות עלו למדינות ערב במחיר של אבידות בנפש, הרס ציוד, נזק מדיני, פגיעה בכבוד הלאומי – ואולי אף בסיכון משטריהן. אך מעולם לא היו ולעולם לא יהיו, תבוסות כאלו בגדר סכנה לעצם קיומן כמדינות ריבוניות, או לשלום אוכלוסייתן האזרחית. לעומת זאת, תבוסה צבאית למדינת ישראל פירושה השמדה פיסית לחלק גדול מאוכלוסייתה, ועקירתה הפוליטית של המדינה היהודית. פשוטם של דברים כמשמעם, שמדינות ערב יכולות להתיר לעצמן לספוג כמה וכמה מפלות צבאיות, ואילו מדינת ישראל אין לה "שוליים" כדי להפסיד אפילו מלחמה אחת. ואין כאן זכר לחורבן, בבואה לטראומה היסטורית. להפסיד במלחמה אחת פירושו לישראל הוא לאבד הכול, ואין כאן אלא עובדה של מציאות במערומיה.

מכאן, שכל עוד לא בא הסכסוך הערבי-ישראלי על מלוא פתרונו, שומה ישראל לפתח את מלוא הפוטנציאל הצבאי שלה, על כל רכיביו, וברמה שתשמש שני יעדים: להרתיע את אויביה ממלחמה, ואם תיכשל בכך – להדוף את התוקפים ולהביסם, באבידות המועטות ביותר לעצמה. בעיקרו של דבר, אין קיומה של מדינת ישראל אלא בזכות יכולתה לפתח ולהשיג עוצמה הגנתית כזו. בלעדיה לא היתה מדינת ישראל באה לעולם, או שכבר היתה עוברת מן העולם בשנים הראשונות לקיומה. כאלה היו כוונותיהם של הערבים, אשר למרבה המזל לא היה למדינותיהם הכוח להגשימן.

ודאי, מדינות-ערב אינן עשויות כולן מעור אחד, וגם גישתן כלפי ישראל איננה גישה זהה. במחנה הערבי יש יסודות קיצוניים, המביעים בגלוי את כוונתם להרוס את ישראל. יש בו גם יסודות ואנשים, אשר בשתיים-שלוש השנים האחרונות התבטאו כלפי ישראל בצורה פחות תוקפנית ויותר ראליסטית מאשר בעבר הלא-רחוק, בייחוד כשדבריהם כוונו אל העולם הרחב. בחיזוקם של יסודות אלה, עד שיהיו המכריעים בעולם הערבי, טמון בחשבון אחרון, הסיכוי להגיע לפשרה והתפייסות בין מדינת ישראל למדינת ערב, כלומר להסדר מלא של הסכסוך הערבי-ישראלי.

בעיקר לשם עידודם וחיזוקם של קולות אלה, עד שיהיו לתהליך בעל תנופה משל עצמו, עשתה מדינת ישראל את שני הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה בשנת 1974, ואת הסכם הביניים עם מצרים, בספטמבר 1975 – עם כל הסיכונים הטמונים בהם. כי הסכמים אלה שתי פנים להם: אפשר הם תמרור בדרך להסדר ולשלום, אך אפשר הם חלק מאסטרטגיה המכוונת לדחוק את מדינת ישראל לעברי פי פחת, להחלישה שלבים שלבים, לקראת מועד שיאפשר למחות אותה מן המפה. ישראל מקווה כי צד החיוב שבהסכמים אלה יימצא שריר ובעל תוקף, אך אי-אפשר לה להתעלם מן האפשרות השלילית.


האסימטריה הקוטבית בין שטחן וכוונותיהן של מדינות ערב ובין אלה של מדינת ישראל, והניגוד הגמור שבין הגורלות הצפויים לכל צד במקרה של תבוסה צבאית, מחייבים את ישראל לקיים בידה אותה מידה של עוצמה שתתן לה את היכולת להגן על עצמה בכל סכסוך אזורי ולעמוד בכל צירוף כוחות אזורי שיתייצב נגדה, ללא עזרת צבא זר. לדאבוננו הרב, זה הציווי הראשון שלפנינו – צו החיים. ואטול לעצמי רשות לומר, שכל מדינה אחרת במקומנו היתה נוהגת ממש כמונו.

אף מבט חטוף במפה דיו ללמד עד כמה לא היו קווי שביתת-הנשק משנת 1949 – קווים שמעולם לא הוכרו כסופיים – בחזקת גבולות בני-הגנה. ואפילו נגיעה שטחית בדפי ההיסטוריה יש בה כדי להראות, באיזו מידה היו קווים אלה בגדר פיתוי ועידוד למדינות ערב לנסות ולחזור ולנסות את כוחן נגדנו. לאמיתו של דבר, החלטת מועצת הבטחון 242, מיום 22 בנובמבר 1967, כבר הכירה בנוסחה המקורי, האנגלי, בצורך להעניק לישראל גבולות בטוחים ומוכרים – לשון אחר, בהכרח להביא לשינויים בקווים הישנים של שביתת הנשק.

לא באקראי אין ההחלטה מדברת על נסיגת ישראל מכל השטחים שבאו בתחום שלטונה עקב המלחמה שנכפתה עליה ביוני 1967, ואף לא מן השטחים בה"א הידיעה. בגוף הנוסח המקורי, שהושג בעקבות משא-ומתן ארוך וממצה, מדברת החלטה 242 רק על נסיגה משטחים. משמעותו של נוסח זה היתה ברורה, כפי שמעידה הודעת ארצות-הברית, שנמסרה במועצת-הבטחון על-ידי שגרירה באו"ם, ארתור גולדברג, ב-15 בנובמבר 1967, במהלך הדיונים שקדמו לאישור ההחלטה. בהודעה זו נאמר:

מבחינה היסטורית, לא היו מעולם גבולות בטוחים ומוכרים באיזור. לא קווי שביתת-הנשק מ-1949 ולא קווי הפסקת האש מ-1967 אינם הולמים הגדרה זו.

כידוע, הביעה מדינת ישראל לא פעם את נכונותה להיסוג מקווי הפסקת-האש של שנת 1967, במסגרת הסכם שלום. עם זאת ברור, אפילו לפי החלטת מועצת-הבטחון, שאין מדינת ישראל מחוייבת להיסוג אל קווי הפסקת-האש שקדמו למלחמת 1967, אלא אל גבולות מתוקנים. השאלה היא, מה הם הגבולות אשר יעניקו לה אותו המזער החיוני לבטחונה? והלא בלעדיו קשה לצפות להשכנת שלום באיזור ולפתרון בר-קיימא של הסכסוך בו.

אין אדם צריך להיות מומחה צבאי כדי להבחין על נקלה בחסרונותיהם החמורים של קווי הפסקת האש שהיו קיימים עד 4 ביוני 1967. חלק ניכר מקווים אלה נטול כל ערך בטחוני, מבחינה טופוגראפית; ודבר שהוא חשוב לא פחות – הם אין מעניקים למדינת ישראל את המזער החיוני של עומק אסטראטגי. הבעיה החמורה ביותר מוצגת על-ידי הגבול המזרחי: כל רוחבו של מישור החוף – שבו מצויים מרכזי האוכלוסיה העיקריים של מדינת ישראל, ובכללם תל-אביב ובנותיה – הוא בין 15 ל-25 ק"מ, ומעמדה של ירושלים הוא רב-סכנות במיוחד. בקווי גבול כאלה דיה מכה מקדימה מוצלחת אחת של צבאות ערב לבתר את ישראל ביותר מנקודה אחת, לנתק את עורקי קיומה החיוניים, ולהעמידה בסכנות שאין שום מדינה מוכנה לעמוד בשכמותן. תכליתם של גבולות בני-הגנה היא איפוא לתקן נקודת תורפה זו: לתת לישראל את העומק האסטרטגי הנדרש, וקווי גבול בעלי ערך אסטראטגי טופוגראפי.

איני מתעלם, כמובן, מן העובדה שיש טוענים כי בעידן פיתוח הטכנולוגיה הצבאית המודרנית אין משקל לגורמים אלה. עיקר טענתם היא, שהופעתם של טילי קרקע-קרקע, מטוסי קרב והפצצה על-קוליים, ושאר כלי-המשחית המתוחכמים של המלחמה המודרנית, ביטלה את חשיבותם של העומק האסטרטגי והמכשולים הטופוגראפיים. כשלעצמי, איני יודע אף מדינה בעולם שתוותר מרצונה על קו גבול נוח מנימוקים אלה. מכל מקום, טיעון זה ודאי שאין כוחו יפה לגבי מדינת ישראל, ובמסגרת הסכסוך המזרח-תיכוני. כאן ההיפך נכון. דווקא משום ההתפתחות הדראמטית בכלי-הנשק הקונוונציונאלים גדלה חשיבותם של עומק אסטראטגי ושל מכשולים טריטוריאליים.

על אף הנזק הכבד שראשי-חץ ופצצות עלולים לגרום, הם לבדם אינם יכולים להכריע מלחמות, כל עוד הצד שכנגד נחוש בהחלטתו להשיב מלחמה. ההיסטוריה הצבאית של העת האחרונה מוכיחה זאת בעליל. ה"בליץ" הגרמני האווירי לא הביס את בריטניה במלחמת העולם השניה. גם ההפצצות הכבדות של בעלות-הברית לא הכניעו את גרמניה. הדבר קרה רק עם נפילת הבונקר האחרון בברלין. אפילו ההפצצות האמריקאניות המאסיביות לא הכריעו את צפון-וייטנאם, אשר יצאה בסופו של דבר מנצחת במלחמה. ככל שהדברים אמורים במלחמות קונוונציונאליות לפחות, עומדת האמת הבסיסית בעינה: ללא התקפה של צבא-היבשה המשתלט גשמית על הארץ, אין הכרעה במלחמה. על אחת כמה וכמה במזרח התיכון, כשהצד הערבי איננו פגיע פחות מישראל להפצצות אוויר וטילים, גורם העשוי לצמצם במידה רבה את השימוש בכלי נשק אלה, ולהניח לחילות-היבשה את תפקיד ההכרעה האמיתית.

הסכנה המאיימת איפוא על מדינת ישראל היא, כי חיזוק מעין זה של כוחות היבשה הערביים בכלי-הנשק המודרניים עלול להשיא את מדינות ערב לנסיון לפועל בשטח במהירות כזו, שיקשה לישראל לעכב את חילותיהן בשלב ראשון, או לחזור ולכבוש שטח במתקפת-נגד. לשון אחר, מדינות ערב עלולות להתפתות ולהנחית על מדינת ישראל מהלומה ראשונה, באופן שיימנע ממנה להגיב במכת-נגד יעילה. בקווים כמו אלה שהיו קיימים קודם מלחמת 1967, יהיה בכך משום איום מוחשי ולא-נסבל.

טענה אחרת כנגד דרישתה של מדינת ישראל לגבולות בני-הגנה היא שעל ישראל להסתפק בערובות של מעצמה או קבוצת מעצמות להבטחת קיומה. מבלי למעט בחשיבותן של ערובות כאלו לא הייתי מייעץ לשום מדינה לתלות את עצם קיומה בערובות מכל סוג שהוא בעולמנו המשתנה. אם המדובר בערובות מדיניות גרידא, הרי הללו חסרות כל ערך מרתיע של ממש; אין להן "שיניים". אם יתפתו אויביה של מדינת ישראל לחזור ולהתקיפה, לא תהיה לערובות כאלו השפעה על שיקוליהן. ערובות צבאיות, לעומת זאת, הן בעלות משקל מסויים, אך הבוטח בהן בלבד עלול לשגות מרה. יעילותה של ערובה זו יכולה להיות קצרת ימים, והערובה עצמה עלולה להסגיר לידי נותן הערובה, כמעט באופן מוחלט, את יכולתו של מקבל-הערבות לפעול פעולה עצמאית.


למרבה המזל, התנאים הגיאו-אסטראטגיים הקיימים במזרח-התיכון, מאפשרים פתרון המיוסד על פשרה מדינית הוגנת – פשרה שתעניק לישראל את הגבולות בני-ההגנה המזעריים שאי-אפשר בלעדיהם, מבלי לפגוע פגיעה משמעית באינטרסים הבסיסיים של הצד שכנגד, ובכלל זה של הציבור הפלשתיני. ככל פשרה תהיה גם זו פשרה שתכאיב מן הסתם לשני הצדדים, בטווח הקצר. אך לאורך ימים, תתן לשני הצדדים יתרונות שאין בידם בהווה, ולא יהיו בידם, מבלעדיה, גם בעתיד.

לפי נוסחת הפשרה שאני ממליץ עליה, תוותר ישראל במסגרת הסדר-שלום על רובם הגדול של השטחים שנפלו בידה במלחמת יוני 1967.

אשר לערבים, יהיה עליהם לוותר על טענתם לאותם אזורי בטחון אסטרטגיים, אשר בצירוף לסידורים יעילים אחרים, שיידונו להלן, יתנו למדינת ישראל את היסוד החיוני שנעדר מקווי שביתת הנשק שלפני 1967: מערך הגנתי שיאפשר לצבא-הקבע הקטן של מדינת ישראל לבלום מתקפה של צבאות ערביים פולשים עד לגיוסה של מרבית צבא המילואים הישראלי. אזורי בטחון אלה יתנו באופן זה שהות מספקת לארגן ולהפעיל את מתקפת-הנגד הדרושה להביס תוקפנות מסוג זה.

בלי להיכנס בפרטים ובשרטוט מפות מדוייקות – דבר שיחכה בהכרח למשא-ומתן ישיר בין הצדדים הנוגעים בדבר – סבורני שהפתרון יימצא בעיקרו של דבר, לפי הקווים הכלליים הבאים.

הן כדי לשמור אופיה היהודי והן כדי לסייע לפתרון הבעיה הפלשתינית, על מדינת ישראל להימנע מסיפוח אוכלוסיה ערבית נוספת בהיקף ניכר. לפיכך, אין לבסס את העומק האסטרטגי והמכשולים הטופוגראפיים בגיזרה המרכזית, שבלטו בהיעדרם הגמור בקווים שלפני מלחמת ששת הימים, על העתקתם של קווים אלה מזרחה, אף אם יש בכך מן ההגיון מבחינה אסטרטגית גרידא. חוץ מכמה תיקוני גבול טאקטיים קטנים לאורך הגזרה המערבית של "הקו הירוק", אפשר להשיג אותה תכלית עצמה על-ידי שליטה ישראלית מלאה על האיזור האסטרטגי שממזרח ליישוב הערבי הצפוף, המרוכז בגב-ההר ומערבה לו. כוונתי לאיזור הצחיח שבין נהר הירדן ממזרח ובין רכס הרי שומרון ויהודה ממערב – למן הר הגלבוע בצפון בואכה מדבר יהודה ועד מדבר הנגב. שטחו של איזור מדברי זה הוא כ-1800 קמ"ר בלבד, והוא כמעט ריק מתושבים. פתרון מעין זה ישאיר כמעט את כל האוכלוסיה הערבית-פלשתינית של הגדה המערבית בשלטון ערבי.

בתוך איזור זה, הנמשך מצפון לדרום, יהיה אפשר להתוות פרוזדור בריבונות ערבית ממערב למזרח, שיאפשר קשר רצוף על פני ציר יריחו-רמאללה, בין השטחים המאוכלסים ערבים משני עברי הנהר. בדר זו מתאפשר הפתרון הריאליסטי היחיד – פתרון המסייע גם לפתור את בעיית הזהות הפלשתינית, שתוכל למצוא את ביטויה במדינה ירדנית-פלשתינית אחת.


כאמור, על הסדרי הגבולות ההכרחיים לבטחונה של ישראל – וממילא ליציבותו לאורך-ימים של האיזור כולו – להיות כרוכים בסידורי בטחון הדדיים יעילים, המכוונים למנוע מתקפת-פתע של צד אחד על מישנהו, או לפחות לצמצם עד למינימום סכנתן של מתקפות כאלו. בתנאים הגיא-אסטראטגיים של המזרח-התיכון צמצום האפשרות של מתקפת פתע פירושו למעשה צמצום הסכנה של מתקפות גדולות בכלל. כוונתי לסידורים כמו קביעת אזורים מפורזים, כולם אומקצתם, בפיקוח ערבי-ישראלי משותף, בשיתוף גורם בינלאומי אמין; או כמו קביעת סידורי התרעה מקבילים, דוגמת אלה הפועלים בהצלחה בסיני לפי הסכם הביניים משנת 1975.

סידורי התרעה אלה הם חיוניים ביותר. בלעדיהם לא תוכל ישראל להרשות לעצמה אותן פשרות טריטוריאליות מפליגות שעליה, לדעתי, להיות מוכנה להן במסגרת הסכמי-השלום עם שכנותיה. אביא דוגמה אחת – החשובה ביותר – לענין זה. בהתאם לעקרונות שהתוויתי קודם, אם תוותר מדינת ישראל על הגוש המרכזי המאוכלס בצפיפות של יהודה ושומרון היא לא תוכל לוותר בשום פנים על פירוזם היעיל של אזורים אלה.

בקצרה, מדינת ישראל לא תוכל להתיר לעצמה להיסוג מחלק גדול של הגדה המערבית אלא אם כן ייעקר משטח זה כל פוטנציאל התקפי. להשגת תכלית זו לא די בשליטה ישראלית מוחלטת באיזור בטחון אסטראטגי לאורך בקעת-הירדן, כפי שהוצע קודם. הכרחי גם פירוז יעיל של השטחים שיפונו על-ידי ישראל. כאן, כבמקומות אחרים, שני היסודות שלובים זה בזה: ללא אזורי בטחון לא תוכל ישראל להסתפק בפירוז בלבד; ללא פירוז של ממש לא תוכל ישראל להסתפק באיזורי בטחון.


האם שלום כזה הוא לא רק רצוי, אלא גם אפשרי? תשובתי היא: כן, הוא אפשרי. אולי לא היום, או מחר, ולא בקפיצה אחת. היה טוב מאוד, כמובן, אילו אפשר היה להשיג את השלום בתנופה אחת, על-ידי הסדר כולל, המיישב את הסכסוך. אשר למדינת ישראל, הריהי מוכנה להסדר כזה ורוצה בו, בהקדם האפשרי. יתכן כי יקשה מאוד לעבור בקפיצה ממצב העויינות והאיבה של מדינות ערב כלפי מדינת ישראל אל תור הפיסו והידידות. אבל המעבר –כתהליך אם לא כמעשה חד-פעמי – אפשרי. זהו תהליך שאפשר כי יוליך ממצב של הפסקת אש אל סיום פעולות האיבה, מאלימות אל אי-אלימות, מאי-השלמה אל השלמה, ומכאן אל שלום-אמת. שלושת ההסכמים שנחתמו מאז מלחמת אוקטובר 1973 (שניים עם מצרים ואחד עם סוריה) אפשר שהם אתחלתא לתהליך כזה.

כל זה אפשרי, כמובן, בנסיבות הנאותות ובתנאים הנדרשים. השניים העיקריים הם: ראשית, שהמגמה הריאליסטית במחנה הערבי תיעשה למגמה מכרעת, כלומר שיכירו הערבים כי ישראל היא עובדה קיימת, שאין לעוקרה בסיבובי מלחמה חוזרים, ושישלימו עם קיומה של מדינת ישראל מתוך הסדר של פשרה. ושנית שמשפחת העמים לא תעורר בקרב מנהיגי הערבים את האשליה, כי יהיה אפשר – בין באמצעים צבאיים ובין בלחץ מדיני – לאלץ את ישראל שתוותר על מה שהוא חיוני לצורכי בטחונה המזעריים.

התוכניות וההצעות השונות שהעלה צד שלישי זה או אחר רק משרתות את המטרה ההפוכה. הדבר כולל אותה תוכנית אמריקאנית אומללה משנת 1969, שנועדה בשם "תוכנית רוג'רס" אשר שגתה בשתי שגיאות יסוד: ראשית, בעצם השגתה לצדדים במקום להניח להם עצמם לשאת-ולתת על חילוקי-הדעות שביניהם, ללא תנאים מוקדמים; שנית, בחוסר התחשבותה הגמור בצורכי הבטחון של מדינת ישראל. העלאתה של תוכנית זו עוררה ציפיות במדינות ערב, כי ואשינגטון עומדת לכפות על ישראל תוכנית הנוטה לערבים, ובכך חיבלה קשה בתקוות להתפתחות מדינית ריאליסטית בבירות הערביות. ספק רב אם היה אפשר להגיע להתקדמות חיובית כלשהי במזרח-התיכון אילולא הוקפאה התוכנית בשנת 1970. המדיניות הצרפתית מילאה תפקיד שלילי מובהק מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, הן משום פנייתה הפרו-ערבית הגלוייה בעת פעולות-האיבה, והן בשל הפירוש חסר היסוד שפירשה את החלטת מועצת הבטחון 242, בסתירה גמורה לכוונות המוצהרות של יוזמיה. אין ספק, כי גישה צרפתית זו עודדה אף את הפחות קיצוניות במדינות ערב לעמדות נוקשות ובלתי-מתפשרות.