יגאל כאדם, כחבר.

הייתי מפקד מחלקה בניר-דוד ואני זוכר שהייתי במצוקה. לאבא שלי היה בית מלאכה קטן בירושלים והיה זקוק לסיועי באופן דחוף.

נפגשתי עם יגאל בחיפה. הוא הקשיב, לא חקר אותי. לא נתן לי הרגשה שאני נתון בתהליך בדיקה. לא נתן לי הרגשה

של משהו לפנים משורת הדין. התענין בי כאדם, לא בפרטי הרכילות אלא בייחודיות שלי כאדם.

אחרי הפגישה נסעתי איתו לירושלים. נסענו באוטו שלו, הוא היה עייף, נתן לי לנהוג, ונרדם. זכרתי שהוא אמר לי פעם שאם הוא לא סומך על הנהג, הוא לא יכול להרדם. ועכשו הוא נרדם. מערכת היחסים הזאת, המבוססת על אמון, היתה חשובה לי מאוד, ולא רק לי.

שאלה: אמרת קודם: "יגאל ייצג את כולנו". איך זה קורה אנשים מרגישים כך? שמישהו מייצג חבורה שלמה?

עמוס: לא היתה כאן מערכת של "רב וחצרו". ברור שזה קרה בגלל אישיותו של יגאל. ברור שיש פה תערובת  מענינת, יפה, של אישיות ערכית, מוסרית, של חבר אמת עם רגישות אמיתית לאנשים התלוייס בו, ומצד שני – מנהיג ומפקד. אדם שיודע לתת כיוון ולהחליט ברגע הנכון.
גם החלטה שלו, הנחייה, פקודה, היו טבעיים. זאת לא היתה "פקודה צבאית" אף פעם.

והתבונה הצבאית. היתה כאן לא רק מנהיגות ופיקוד, אלא תבונה צבאית. נכתב הרבה על הגישה העקיפה במלחמתנו באויב המצרי. ליגאל היתה אינטואיציה חריפה שהיתה מבוססת על הבנה עמוקה של התנהגות האויב. הוא ידע להבחין שלפנינו לא גרמנים אלא מצרים. היינו עושים את שגיאת חיינו אילו נלחמנו במצרים כפי שצריך להלחם בגרמנים.

והדרך בה הוא ניהל את הדיונים בין חברי המטה, שלא קורצו מחומר אחד. ויכוח חפשי באופן
מלא, ללא חשש של משקעים שישארו, או השפעות מאוחרות. זה היה כוחו.

וצורת קבלת ההחלטה, שאיפשרה לכולנו להיות שלמים איתה ב-100%, למרות שאולי חשבנו אחרת ברגע מסויים. לא החלטת פשרה אלא החלטה שהבנו אותה. גם לא החלטה כתוצאה
של שחיקה, אלא בעיתה, במקומה.

שאלה: דיברת איתו פעם על הענין הזה של הדחתו מפיקוד דרום?

עמוס: לא. לא דיברנו. אני זוכר, בפיקוד דרום בגדרה, רצנו פעם יחד באיזה כרם – החלטנו שצריך לשמור על כושר- ותוך כדי ריצה דיברנו בנושא של כבוד האדם.

אני זוכר משפט שלו: "העיקר לא להתבזות".

*עמוס חורב – איש פלמ"ח, אלוף בצה"ל, נשיא הטכניון לשעבר, יו"ר הועד המנהל של בית יגאל אלון עד 2013.

עמוס חורב מספר: