אבא לא הסתיר את מטרתו כששלח אותי ללמוד ב"כדורי". הוא ראה אותי חוזר למשק בסיום הלימודים ומפתח אותו בהתאם לחידושים בחקלאות שאלמד.

אלא שאני למדתי בכדורי גם דברים נוספים – הצטרפתי ל'הגנה' , הכרתי את הרעיון הקיבוצי והתעתדתי לעלות להתיישבות עם חברי, ולהקים קיבוץ חדש – גנוסר.

כשספרתי על כך לאבא, אמר: "אתה מבוגר דייך להחליט על דרכך. גם אני לא שאלתי את אבי מה לעשות".  סיכמנו בינינו רק כי בסיום הלימודים אבוא לעזור לו לסיים את עונת הקציר והגורן.

ואמנם, כך עשיתי, ובעודי עוסק בעבודות השדה האחרונות, חלה אבא ואושפז בבי"ח.

סיימתי את העבודות המתוכננות, ועמדה בפני שאלה קשה:

איך אעזוב את המשק בעוד אבא חולה ואיננו בבית? מה יהיה על בעלי החיים והעופות?

לא שיתפתי איש בהתלבטויותי – ידעתי כי כל מי שאתייעץ עימו, יאמר לי להשאר במשק. איך אפשר להפקיר עמל של שנים?!

לי היה ברור כי אם לא אעזוב עתה, לא אעזוב לעולם.

החלטתי לעשות מעשה.  זאת היתה אחת ההחלטות הקשות והנועזות שהחלטתי בחיי: לחסל את המשק. למכור את בע"ח הזקוקים לטיפול, את התבואה. את האדמה עצמה לא מכרתי.

השארתי רק זוג פרידות ועגלה אחת, עליהן העמסתי את כל המטלטלין שנשארו ויצאתי לדרך, אל אחי צבי בנתניה. התכוננתי לבקשו שיעסיק את הפרדות בעבודה חקלאית, ויאפשר לאבא להתקיים משכר עבודתן.

הדרך היתה לא-קלה, וגם מסוכנת. מאורעות היו בארץ. לבי היה כבד. מה יגידו האחים? איך אספר לאבא?

האחים נדהמו: איך העזת? מה יגיד על כך אבא החולה? מה יהיה על כל שנות עבודתו? צבי גם כעס – הטלתי עליו עול בלי לבקש את רשותו.. פתאום תפסתי עד כמה מרחיקת-לכת היתה החלטתי…

האחים החליטו שהם עצמם יספרו לאבא. הוא שתק זמן מה, ואח"כ שאל: ואתם נתתם לו לנסוע לבד בעגלה בימים כאלה?

מתוך: "בית אבי" / יגאל אלון, עמודים 180 – 186