כשהגעתי לגיל בר-מצווה, קרא לי אבא למחסן התבואות שבחצר, ואמר: "בהנחת תפילין עוד לא  הגשמת את כל המצוות. אתה
נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך."

בדברו הוציא אקדח, הושיטו לי ואמר: "הוא שלך. שמור עליו, נקה אותו, והסתר מפני עין-רעה…"

התרגשתי מאוד. ליום הזה ציפיתי. מעתה יהיה לי נשק, כלאחי הבוגרים, כלאבא.

ואבא הוסיף: הערב תצא לשמור על שארית התבואה הקצורה, בחלקת ה"בלוט" (עץ אלון) שלנו.

עם השקיעה, פניתי ללכת לכיוון חלקת ה"בלוט" בה צמחו עצי אלון יפים. ליד החלקה עברה הדרך מעמק הירדן לנצרת, בה הלכו
ונסעו עוברי-אורח.

הייתי נרגש מאוד. זו פעם ראשונה שאני יוצא לשמירה לבדי, בלילה. ככל שרחקתי מהכפר גברו התרגשותי ופחדי. הגעתי לחלקה, התמקמתי תחת אחד מעצי האלון, מאחרי סלע גדול. הצפרים עדיין הכינו עצמן לשנת הלילה וצפצופן הגביר את פחדי… רק משהשתרר שקט, נרגעתי מעט, התחלתי להקשיב לקולות הלילה והתפללתי שהלילה לא יגיעו הגנבים..

אולם מאוחר יותר, הבחנתי בכמה רוכבי-סוסים שנכנסו לשדה והחלו לאסוף את התבואה לשקיהם.

כפי שאבא הורה לי, הנחתי להם תחילה לשקוע בעבודה ואז קראתי אליהם קריאת-אזהרה: ענדק! הקריאה לא הרתיעה אותם, והם המשיכו באיסוף. דרכתי את הנשק בתקוה שקול הדריכה יבריחם,  וזה לא קרה. הרמתי את האקדח ויריתי באויר – הם תפסו עמדות, ודרכו את נשקם.

שאלתי את עצמי: מה עכשיו? לירות בהם ממש? לברוח? ומה אם אהרג? המחשבות חלפו בי במהירות, אבל תוך כדי שבריר שניה שמעתי לפתע מאחרי קולות וקללות נמרצות בערבית, ומיד אחריהן יריות באויר  מעל לראשי הגנבים, שקפצו על סוסיהם ונעלמו בחשיכה, בהשאירם את שקי התבואה. אבן נגולה מעל ליבי. אבא, הוא שהגיח לקראתי מירכתי השדה.

כן. הוא העמיד אותי במבחן, אך לא הניח לנער בן-13 לעמוד בכך לבדו. ברגע המכריע היה שם, וגרש את הגנבים. שמחתי היתה כפולה: לא זו בלבד שעמדתי במבחן, אלא שאבא ראה אותי בעמידתי.

שאלתי את אבא אח"כ:  הרי היה ברשותך נשק, מדוע לא ירית בהם?

תשובתו היתה: יריה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן, איתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך.

 מתוך: "בית אבי" / יגאל אלון, עמודים 59 – 63