בחודש יוני 1948, עם הקמת צה"ל, עמדתי על המדשאה ליד בנין המטכ"ל בטכס השבעת אלופי צה"ל הראשונים.  בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון שלנו, תבע מאתנו להחליף את שמותינו הלועזיים בשמות עבריים לפני ההשבעה. "אלופים עבריים חייבים לשאת שמות עבריים!"

כיצד בוחרים בשם שיהיה לרצון לאבא, לאחי ואחותי, לכל השבט? להינתק מהם לא רציתי, ואפשרות להתייעץ איתם לא היתה לי – מועד הטקס ושידור מהדורת החדשות התקרב..

בן-גוריון הציע: הגלעדי! יצחק שדה הציע: ניר! והוסיף: שדה-וניר.

לפתע נזכרתי בעץ האלון העבות שבחלקת ה"בלוט"  שלנו, שבחסותו ידעתי את הקרב הראשון בחיי. הספקתי להתייעץ עם רות רעייתי, ודקה לפני שידור החדשות הודעתי את החלטתי:  א ל ו ן .

האחים ואבא ניחשו מיד מה טעם בחר אחיהם הצעיר בשם זה. אבא היה מרוצה: מאדמתו לוקח.

מתוך "בית אבי" / יגאל אלון , עמוד 63