בשנת 1973, במלחמת יום כיפור, יגאל היה שר החינוך, ומינה אותי להיות מנהל האגף לחינוך הערבי – כי מנהל האגף יצא למילואים.

לנהל את האגף בזמן מלחמה זה לא קל, צריך להכין חומר לשעת חרום.  ראיתי את החומר שהכינו לתלמידים היהודים, לכתיבת "יומן מלחמה", ויעצו לי לתרגם את זה ולהכין לבתי ספר ערביים משהו דומה. עשינו כך, ושלחנו למפקחים הערביים, שיפיצו בבתי הספר בערביים.

אחרי המלחמה מצאתי שהמפקחים לא הפיצו את החומר. שאלתי למה, ואמרו לי: מה, השתגעת, שנשלח לבתי ספר ערביים והם ידברו פוליטיקה בזמן מלחמה?! מה יקרה לנו?!

דיברתי על כך עם יגאל וסיפרתי לו. הסברתי שאחד המינוסים בחינוך הערבי הוא, שהם לא יודעים את מלאכת הויכוח. לדבר, להגן על עמדה מסויימת, לקבל עמדה אחרת. כי בכל ויכוח ודיון יש נגיעה, אפילו קטנה לנושא פוליטי.

והוא אמר: חייבים לתת לתלמיד הערבי, כמו לתלמיד היהודי, ללמוד את מלאכת הויכוח והדיון. צריך לדון על כל נושאי השעה, כי בארץ שלנו קורים הרבה דברים, ואנחנו לא יכולים להגיד למורה מה לעשות כל שעה. אם אנחנו נותנים אמון במורים ובמנהלים הערבים שהם ילמדו מתמטיקה, צריך לתת בהם אמון גם בדיונים ובויכוחים עם נגיעה פוליטית.

והוא ביקש למנות מפקח מיוחד לחינוך חברתי ערבי, שיעסוק גם בענין הזה.

בתקופת כהונתו כשר החינוך היתה לנו הרגשה טובה, היינו מדברים בכל מיני נושאים ולא מפחדים מאף אחד שישאל אותנו למה אתם עוסקים בפוליטיקה. הוא נתן לנו גיבוי. הוא אמר: יותר טוב שאנחנו נחנך אותם ונדבר איתם בכל הנושאים הפוליטיים אפילו, מאשר הם יקלטו דעות רק ברחוב או באמצעי התקשורת של ארצות ערב.

מחמוד דיאב, איש חינוך מטמרה,  מספר: