יגאל אלון היה מפקדי בפלמ"ח. בקיץ 1944 אני בראשית צעדי בפלמ"ח והוא כבר מפקד הפלמ"ח, רחוק ומורם.

פגישתנו הראשונה, פנים אל פנים הייתה רק בראשית מלחמת העצמאות. אני סגן מפקד פלוגה א' בגדוד השלישי, שחנתה בהר כנען במבואות צפת. בחורף תש"ח, בקור המקפיא של הגליל וצפת מופיע מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון האגדי, יחד עם קצין יהודי-אמריקני, שהופיע בשם מיקי סטון (לימים התברר שהוא קולונל דויד מרכוס) לשיחה עם לוחמי הפלמ"ח בהר כנען. בשיחה זו נפלתי לראשונה בקסמו של יגאל. אני וכל חברי, שנוכחו באותה פגישה. בפעם השנייה פגשתיו בצפת הנצורה, לאחר כישלון התקפתנו הראשונה על ה"מצודה" בצפת, ב 8 באפריל 1948. פגישתנו השלישית הייתה בבית החולים בצפת ב 12 במאי 1948, כשפקחתי עיני בבית החולים ויגאל, אורי יפה ו"מיקי סטון" עומדים ליד מיטתי.

בכבוד גדול זכיתי כאשר יגאל הציע לי את תפקיד המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות כאשר כהן כשר החינוך והתרבות. נכנסתי לתפקיד זה ב 1 בספטמבר 1970 ועבדתי בצמוד אליו עד לסיום תפקידו כשר החינוך והתרבות  עם הקמת ממשלת יצחק רבין הראשונה ב 3.6.1974 . יגאל אלון כהן  כשר החינוך מס' 9 (15.12.1969 – 3.6.1974) בממשלתה של גולדה מאיר (ממשלה מס' 15-16). החליף את זלמן ארן והוחלף ע"י אהרון ידלין. לצערנו, בתקופת כהונתו אירעו שני אירועים דרמטיים: רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ורצח התלמידים בבית הספר במעלות.
במישור היחסים האישיים בין מנכ"ל לשר הממונה עליו אני רואה גם היום את מערכת יחסינו כמערכת אידיאלית, העשויה לשמש דגם לחיקוי. יגאל עסק במדיניות, היה בקי בפרטים, אולם לעתים נדירות עסק בהם. הוא התווה מדיניות, היה בקי בכל הנעשה, עקב אחר הביצוע ב"שדה", והותיר למנכ"ל לנהל את המערכת, ברוח המדיניות, שקבע.

מפגשינו היו קבועים וסדירים: אחת לשבוע פגישת עבודה שוטפת, בה היו עולים כל הנושאים, שהוא או אני מצאנו לנכון להעלות. סיכומיו חייבו אותי בדרך הפעולה. נוסף לפגישה קבועה זו היה יגאל מזמן, לפי שיקול דעתו מפגשים בהרכבים שונים בהם הוא ישב בראש, בהם נידונו נושאים שונים והחלטותיו חייבו את כולנו.

יגאל היה אמון על "עבודת מטה". אהב חומר מוכן והתכונן לפגישות ולדיונים. בדרך כלל היה מגיע מגיע לדיון עם דעה מגובשת, אולם מעולם לא אטם אוזניו לדיון ולדעות שחלקו על דעתו. כשהשתכנע, אימץ דעה אחרת ולא התבייש להודות בכך. כמנכ"ל, ראיתי במערכת יחסים זו דגם אידיאלי, המשרת הן את הארגון והן את המשתתפים בו.

ליגאל הייתה "חולשת" כתיבה. הוא כתב ופרסם מספר ספרים. עקבתי מקרוב אחר הטכניקה בה נהג. זמנו היה מוגבל ועמוס. הוא היה מעורב ופעיל בכל תחומי המדיניות (חוץ וביטחון) מעבר למדיניות החינוך, התרבות והספורט. כאשר בקש להכין מסמך, הרצאה, או מאמר, היה מכין לעצמו ראשי פרקים, מנסח את עיקרי הדברים ודן בהם עם עוזריו, שהכינו בעבורו את החומר. לאחר שסיימו להכין טיוטה היה עובר עליה, מתקן, משנה או מאשר ומוסר לניסוח סופי.

יגאל היה בעל השקפת עולם כוללת. החלטותיו היו, בדרך כלל, מבוססות על השקפה זו ועל עקרונותיה. מן הראוי להציג השקפת עולם זו, כפי, שהוא עצמו ניסחה.

את דברי אמקד בתחום החינוך. יחד עם זאת, חשוב לציין, כי היה קשוב וער הן לבעיות התרבות ולמדיניות התרבות והן לתחומי הספורט.

יגאל האמין בכושרו וביכולתו של החינוך לעצב לחיוב את דמותם של היחיד ושל החברה. לפיכך, לתפיסתו, יעדי החינוך הם:

לחזק בתלמיד את שורשיו ההומניסטיים; להקנות לתלמיד השכלה, ידע, מידע ומיומנויות, כושר גופני ויציבות נפשית, כדי להכשירו למלא את תפקידו כאדם חושב, יוצר ובונה, המסוגל לעמוד באחריות, שתוטל עליו בתא המשפחתי, בקהילה, בחברה ובמשק;

לעזור לתלמיד למצוא את זהותו ולהכיר את מורשתו, להיות פתוח כלפי החדש בלי לסגור עצמו כלפי הישן, ככל שאינו מיושן – למען תהיה פתיחותו פתיחות אמיתית ורחבה;

להכשירו לחשיבה עצמית וללימוד בכוחות עצמו; להשחיז ולעודד בתלמיד את הסקרנות האינטלקטואלית ואת כוח השפיטה,
כדי שיהא ביכולתו לגבור על הסכנות, שנושאים בחובם אמצעי תקשורת המונים, המאיימים להפוך אותנו לצרכני תרבות סבילים ואדישים. ובמקביל להשריש בו תכונות של התמדה, שבלעדיהן אין להגיע להישגים של ממש;

להקנות לו ערכי מוסר, חברה ולאום, שינחוהו בדרכו ויחזקו את רוחו ואת כוח עמידתו בעתות של משבר אישי, חברתי ולאומי;

לפתח את חושיו האומנותיים והאסתטיים, להעמיק את אהבתו לטבע ולחדד את רגישותו לסביבה;

בד בבד עם העמקת זיקתו לעמו והזדהותו עם מורשתו הלאומית, להעמידו על כך, שהוא אזרח העולם, ששום דבר אנושי אינו זר לו, שהוא בן לעם בתוך משפחת העמים, שגורלה הוא גורלו ומכאוביה הם מכאוביו.  מכאן הדבקות הלא-נלאית בערך השלום.

יעדים אלה, לדעתו של יגאל, הינם אוניברסליים.

למערכת החינוך בישראל חמישה יעדים נוספים, ייחודיים רק לה:

חיזוק זיקתו של בן הארץ, היהודי, לא רק למדינתו, אלא גם לעמו ולגורלו בכל תפוצותיו. העמקת תחושתו, כי עם אחד אנחנו, כל-עולמי מבחינת מורשתנו, לאומיותנו ותרבותנו; קליטה חברתית ותרבותית של גלי העלייה;

חינוך על ערכי החלוציות והעבודה, במובן הרחב ביותר של המילה: החל בעבודת כפיים ראשונית וכלה ביצירה רוחנית ומדעית מתוחכמת; חינוך לשוויון ערך האדם ולערבות הדדית – כהשקפת עולם וכתביעה המחייבת הגשמה בחיי היום יום;

חינוך הדור הצעיר  לשילוב של אהבת השלום ושל כורח ההתגוננות.

החברה בישראל היא פלורליסטית מובהקת: ראש לכול, חיים בה שני עמים: רוב יהודי ומיעוט ערבי. מדינת ישראל חייבת לסייע לאזרחיה הערבים לקיים את זהותם העצמית, את לשונם, תרבותם ודתותיהם.

העם היהודי, האמון על מורשת משותפת ומלכדת, גם הוא פלורליסטי מבחינת ארצות המוצא, רקעי התרבות המיוחדים והאסכולות הדתיות והרוחניות. ריבוי גוונים זה הוא עובדה קיימת, שיש לחיות איתה, כלומר, לכבד את ייחודו של כל גוון וגוון , תוך חתירה מתמדת לחיזוקו של המכנה המשותף. גוונים אלה מצדיקים את זכות קיומם של גוונים ובני גוונים במסגרתו של החינוך הממלכתי.

יעד, שהוא הגדול והחשוב שבכל יעדי מערכת החינוך הוא הרחבת החינוך בגיל הרך והחלתו על כל גילאי 3-4.

יום חינוך ארוך יופעל בכל המערכת (ולא רק באוכלוסיית "טעוני הטיפוח") ובו יוגש סיוע לתלמידים מתקשים, יחד עם טיפוח חברת הילדים בבית הספר והגברת הפעילות החברתית, התרבותית והספורטיבית.

האינטגרציה החברתית בבתי הספר היא כורח לאומי. שאם לא תבוצע בבתי הספר ייוצרו בישראל שני עמים (יהודיים) נפרדים. באזורים הומוגניים (לאומית ועדתית) תהיה האינטגרציה מעמדית.

במקביל, הוא קובע כי "טיפוח היחיד ועידוד התפתחותו והתקדמותו לפי הפוטנציאל הטבעי שלו  הם חובת יסוד דמוקרטית, לא פחות מאשר האינטגרציה החברתית. עלינו לראות את טיפוחו של כל יחיד, לפי הפוטנציאל האישי שלו, כרכיב יסודי של חברה מתקדמת
ולא כמפגע על דרך השוויון.

מחד, יש לשאוף לצמצום פערים ואין מעשה צודק מזה. תפקיד מערכת החינוך הוא לצמצם, ככל האפשר, פערים תרבותיים בין השכבות החברתיות השונות של אוכלוסיית התלמידים. מאידך, גם למעשה וגם להלכה אין להסכים לסגירה מלאכותית של פערים, הנעשית על ידי בלימת התפתחותם של יחידים. התוצאה תהיה "בינוניזציה" של החניך והחינוך בישראל.

אנו עוברים מגישה של "חינוך שווה לכל", לגישה של "מתן הזדמנויות שוות בחינוך". יש להעניק לכל יחיד אפשרויות שוות להתקדם לפי יכולתו וכשרונותיו אך אין לחתור להשגת תוצאות שוות. גם אילו היה הדבר אפשרי, והוא אינו כזה, הוא אינו רצוי. תמיד יהיו הבדלים בין יחידים. מה שעלינו למנוע הוא קיומם של הבדלים על רקע של השתייכות עדתית-חברתית.

את המלחמה בפערים יש למקד בעקירת האביונות, בקידום כלכלי-חברתי של שכבות מעוטות הכנסה  וביצירת סביבה חינוכית ותרבותית בכל הישובים, בכל השכונות, בקרב כל העדות.

יגאל אלון חולל מהפכה בחינוך הגבוה: ביוזמתו להקמת ה"אוניברסיטה הפתוחה" ובחיזוק המועצה להשכלה גבוהה, הוועדה לתכנון ולתיקצוב, ועדת ראשי האוניברסיטאות.  כבר ב 1973 הוא מדבר על הקמת מכללות אזוריות ומקצועיות, כנתיב פיתוח של החינוך הגבוה.

הוא האמין כי ישראל יכולה להיות "אור לגויים", וקבע, כי התנאי לכך הוא בניין חברת מופת נאורה וצודקת. מערכת החינוך היא, לתפיסתו, אחד המכשירים הראשיים לכך. לפיכך, לדעתו, מימון החינוך אינו שירות לאזרח, אלא השקעת יסוד בעתיד המדינה והחברה. על ישראל ליהפך למרכז רוחני, מדעי ותרבותי, למענה היא ולמען תוכל להיות אבן שואבת להמוני היהודים בעולם. מערכת החינוך והתרבות בישראל היא המכשיר הראשי לבנייתה של חברה ראויה.

דווקא בימים אלה  ראוי להיזכר בדברים, שאמר יגאל אלון בטקס חלוקת פרסי ישראל, בשנת הכ"ה למדינה: " כדי לבנות כאן חברת מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות.  רק מערכת פעילה הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל מנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית,על כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועל עוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, האחלמה החברתית והתחייה התרבותית היו בידיה לדגל אחד".

ד"ר אלעד פלד, מנכ"ל משרד החינוך בתקופתו של יגאל, מדבר על תקופה זו ועל חזונו של יגאל כשר החינוך: