השטחים, שילוב הכלכלות, ולא מיזוגן

 

(מתוך "בדבר ההחלטה לא להחליט", 4.8.1969)

 

אני מזהיר את עצמנו מפני צעדים כלכליים פזיזים בנושא זה. די אם אזכיר לכם מה הם ההפרשים בהכנסה הלאומית השנתית לגולגולת בכל אחד מהמשקים האמורים. בישראל הגענו להישג מרשים של 1250 דולר לשנה בממוצע לגולגולת. ביהודה ושומרון הגיעו ל200 דולר לשנה כלומר – ב-1050 דולר פחות מאיתנו. ברצועת עזה 100 דולר לשנה – כלומר – ב-1150 פחות מאיתנו. תארו לעצמכם, צירי הוועידה, שביום בהיר אחד מכריזים על כל האוכלוסיה הזאת, לרבות מאות אלפי הפליטים שבתוכם, כמשק ממוזג, מאוחד, ללא הפרדה. אתם משערים לעצמכם את רעידת האדמה אשר תפקוד בראש ובראשונה את המשק שלנו? עובדה היא, שעד רגע זה אנו פועלים בשלוש חטיבות משקיות – זו שבתחום השלטון הישראלי, לרבות ירושלים השלמה; זו של יהודה ושומרון; זו שברצועת עזה וצפון סיני. לכל אחת הייחוד שלה, כל משק והבעיות שלו.

אני עוד יכול להבין, שכאשר ממשלה או כנסת מחליטים על הכללת כל חלקי ארץ-ישראל בתחום המשפט הישראלי, או תחת ממשל אחד וכתוצאה מזאת תאוחד אף המדיניות הכלכלית. אבל, הפעלת מדיניות כלכלית כלפי השטחים, בלי החלטה מדינית על איחוד כל חלקי ארץ-ישראל, יש בה הטלת עול נורא על המשק הישראלי, בלי ההשראה הגדולה הנובעת משלמות הארץ. לכן, העניין הזה לא יכול להיות נדון לעצמו ובנפרד מהסוגיה הכלכלית. מי שרוצה לאחד את הכלכלות של כל המשקים שלנו למשק אחד, חייב תחילה לקבוע את דעתו על העתיד המדיני של השטחים כולם. משום כך אני נגד מיזוג המשקים הללו למשק אחד. אבל הנני בהחלט בעד שילוב גובר והולך בין המשקים השונים על יסוד של שיתוף-פעולה. אני יכול לתאר לעצמי פעילות מוגברת בפיתוח כמה יסודות, או כמה חלקי תשתית, משותפים של הכלכלה. נכון שאותו אוטובוס אשר חוצה חלקי ארץ שונים יכול לקחת נוסעים משטחים שונים. נכון, שאפשר להגיע להספקת חשמל משותפת, להספקת מים משותפת, לחילופי ידע, והעסקת עובדים באופן מבוקר, ובתיאום עם האיגוד המקצועי ובאורח מאורגן על-ידי שירות התעסוקה תוך כדי פיקוח בטחוני רציני. אפשר להגביר את חילופי הסחורות ואפשר לעודד את היזמים הערבים לעשות לקידום ולפיתוח משקם הם כדי לפתור את עיקר הבעייה הכלכלית והתעסוקה בתחומי השטחים עצמם ובה-בעת להעלות בהדרגה את רמת חייה של האוכלוסיה.

אני חוזר ומבקש להבחין היטב במינוח. לא הייתי רוצה שנתבלבל בו: מיזוג – לא, שילוב – כן. וההבדל הוא מהותי.

אפילו החליטה הממשלה לא להחליט, אין פירושו של דבר שאפשר לפעול ללא יעדי ביניים. אם נגזר עלינו – וכנראה נגזר – לשבת בכל חלקי השטחים המוחזקים, מהחרמון עד הסואץ, באין שלום, עלינו לקבוע לעצמנו גם בנושאים חברתיים-מדיניים, כגון אלה שהזכרתי, יעדי ביניים, שישרתו את האוכלוסיה ואת המדיניות שלנו במשך תקופת מעבר ממושכת וישמשו אותנו במאבקנו על גבולות בטוחים למדינת ישראל.

אני מציע לעצמנו להשתחרר מתסביך בנושא זה. כיוון שלא באנו ככובשים, אנחנו גם לא מנשלים. באנו לשם בתוקף התגוננות בפני מלחמת השמד ואנו עתידים לשבת שם עד שנגיע לפתרון מוסכם על-ידי שני הצדדים. ולכן אני מציע לא להתרגש כל-כך ולא להחמיר אם בית-ספר מסויים בשכם שובת ולא להסתחרר מהישגינו אם במשך חודש חודשיים לא ארעו מהומות או תופעות מרי בעניין זה או אחר. אבל האמת היא שעד היום הזה אין לנו מדיניות מגובשת. עשינו מחוות רבות הראויות לשבח, אבל זו מערכת מחוות שאיננה מתגבשת למדיניות. ואנחנו זקוקים למדיניות שיהיו בה גם מחוות.רבים מערביי השטחים עדיין זוכרים מה קרה לאותם ערבים ברצועת עזה אשר השלימו עם נוכחותנו בסיני וברצועת עזה ב-1956. כאשר פינינו את השטח וחזרנו לגבולות הישנים, השארנו אותם והם באו על ענשם באופן אכזרי ביותר. כאשר יש אי בטחון, גם אותם יסודות חיוניים, והם רבים, אשר מוכנים להיות סנגורים לשלום, אינם יודעים מה עתידם, משום שאינם יודעים מה מדיניותנו. לכן הייתי רוצה לראות לפחות ראשית של מדיניות המבקשת לעודד את היסודות החיוניים בחברה הערבית של השטחים המוחזקים, כדי שיקימו לעצמם מעין ממשל עצמי, מעין "שלטון בית" אשר יקבל בהדרגה את מלוא האחריות לעניינים הפנימיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים, הדתיים, בעוד שאנו נחזיק בידינו את ענייני הבטחון החיצוני והפנימי. נכון הוא ששלב ביניים אינו דומה למטרה סופית, אבל הוא הרבה יותר מדריך ומכוון את המדיניות והוא עדיף על מצב שאין יד מכוונת בכלל. נראה לי שעל-ידי מדיניות כלכלית נאורה ושלטון שיידע להחמיר עם עבריינים ולהאיר פנים לידידים, ויאפשר להם להתארגן על בסיס של הבנה ושלום בין יהודים וערבים – הרי שלפנינו הזדמנות בלתי רגילה, שלא היתה בידינו עד כה, להוכיח שאמנם כאשר ניתנת הזדמנות – יהודים וערבים עשויים לדור בכפיפה אחת בשלום והבנה.

ובסוגיה זאת עוד הערה אחת: בעיית הפליטים מעיקה עלינו למרות העובדה שלא אנו נושאים באחריות להתהוותה ולקיומה. והדברים ידועים. אולם, אם עד לפני מלחמת ששת הימים טענו, ובצדק, שהפליטים ברובם הם מעבר להישג ידינו, וכי שליטי ערב הקימו מחיצה עבה בינינו לבינם ואינם מאפשרים לנו יוזמות כלשהן, הרי טענה זאת כבר איננה קיימת. היום המציאות הפגישה אותנו עם מאות אלפי פליטים. ואם-כי אסור לנו, ואין אנו יכולים ליטול על עצמנו את מלוא האחריות לפתרון הבעיות שלהם, בכל זאת, חובת היוזמה מוטלת עלינו. היא מוטלת עלינו קודם כל מבחינה אנושית, פשוט מפני שאנחנו יהודים, מפני שאנחנו הומניסטים. שנית, יש לנו בזה גם עניין מדיני, שקיומו של פצע ממאיר זה אשר טיפחו אותו והשאירו אותו במארתו כדי שישמש נשק יעיל נגדנו, יש לנו עניין רב בריפויו. לי נראה, שעם קצת מאמצים שלנו, ובעזרה בינלאומית, ניתן לעשות לפחות התחלות בטיפול בפליטים. כיוון, שבעייה זאת איננה ניתנת לפתרון בדרך חקלאית, אלא בעיקר בדרך עירונית-תעשייתית, הרי אין זה מן הנמנע שיוזמה או שתיים, ולו גם בדרך של ניסוי, לפתרון בעייה של קבוצות-פליטים אלה או אחרות, תעשה בקירבת ערים ערביות אשר תבחרנה לצורך זה.

אנחנו גם נלמד מהנסיון, גם נוכיח רצון טוב, ואולי גם נעורר את הכלכלה והמשק; שהרי אנו יודעים שקליטת אנשים ושיקומם, כאשר היא מתממנת על-ידי מקורות חוץ, משמשת גם תמריץ להתעוררות המשק. בכך נצעד כמה צעדים לעבר הפתרון (המלא).

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלת אבטחה *