הזהות העצמית של הערבים הפלסטינים

 

5.12.1973

ראוי להזכיר בסיפוק, כי זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגתנו שבמצעה מופיעה סוף-סוף ההכרה – ואני מצטט מתוך המסמך – "הזהות העצמית של הפלסטינים". שכן, אל לנו לשכוח, כי בשם "הבעיה הפלסטינית" יצאו מדינות ערב למלחמה ב-1948, בשמה הם הביאו למלחמות 1956, ו-1967, וללא פתרונה אין להניח כי נגיע לשלום-אמת באזור.

חבל רק, שלא עודדנו בשעתו את הקמתו של ה"מינהל העצמי" בשטחים, דבר שעשוי היה לחזק את מעמדם של המתונים והמפוכחים בקרב הציבור הפלסטיני, (ואולי) אף להפכם לגורם מרכזי ומוכר בבוא עת השיחות (בדבר הסדרים). אפשר היה להקים מינהל כזה מבלי לקפח את האופציות למשא ומתן על שלום עם ממלכת ירדן.

כמו כן, ראוי לברך על הנוסח הקובע את – ואני מצטט – "שמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל", שאיננו מותיר ספק, כי אין בכוונתנו לצרף לישראל, בגבולות השלום שלה, את האזורים המאוכלסים בצפיפות בשטחים. וזאת, מבלי לסתור את המדיניות הרואה בבקעת הירדן, וברכסים שבעורפה, את גבולנו המזרחי [הכוונה – ל"תוכנית אלון"].

הסעיף הדן בהתיישבות, מורה גם הוא באופן בהיר על מדיניות של התיישבות סלקטיבית ושקולה הצמודה לצורכי הבטחון, מבלי לחסום אופציות לפשרה טריטוריאלית ולפתרונות מדיניים.

בסיכומו של דבר, המצע ישקף מגמה מדינית מובהקת, שתכליתה השלום כיעד מוחשי, קונקרטי ולא כחזון לאחרית הימים. זהו מסמך, חברים, המצמצם את "הסופרמרקטיזם" המדיני שלנו. וחבל כי יש המבקשים לחדש, באמצעות פירושים ופירושי-פירושים של סעיפיו, את ויכוחי האתמול.

אין גם טעם, לדעתי, בכל הוויכוח, אם המסמך החדש לכשיאושר על-ידי המרכז, יבטל או לא יבטל החלטות ומסמכים קודמים. מרגע שיקבל המרכז את המסמך החדש – רק הוא יהיה המסמך התקף. על-פי כל הגיון, המסמך האחרון הוא שמחייב.

בהזדמנות זאת, משפט אחד על מה שקרוי "מסמך גלילי". אני רוצה להזכיר, שלבד מלובה אליאב, איש במזכירות (המפלגה) לא התנגד לו. כולנו במזכירות תמכנו בו. הוא הדין בשליחינו בממשלה, ללא יוצא מן הכלל. יש מי בינינו שתמך בו משום שראה בו "הישג" לעצמו; ויש מי שעשה כן- כמוני למשל – כהכרח לא יגונה בתנאי הסבך הפנימי ששרר אז במפלגה, סבך שלתוכו נקלענו בעקבות תרגילי "הישיבה על הגדר". "מסמך גלילי" לא בא לעולם ביוזמת מנסחו. הוא נועד לחלץ את המפלגה מתוכנית אחרת, קיצונית, שהחבר משה דיין ניסה לאכוף עליה. כשלעצמי, אני מוכן בהחלט לוותר גם על התוכנית של משה דיין וממילא גם על המסמך שנטרל אותה. ספק אם היו רלוונטיים למצבנו המדיני בזמנו, לא-כל-שכן, שאין הם רלוונטיים עכשיו. לכן, ההיטפלות הזאת אל האיש [ישראל גלילי] שנטל לעצמו מלאכה כפויית טובה בשם כולנו, איננה במקומה.

 

מתוך הסטנוגרמה של ישיבת מרכז מפלגת העבודה

מסמך גלילי – באוגוסט 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, הכין שר הבטחון משה דיין תוכנית-פעולה בשטחים לארבע השנים הבאות. המסמך הוגש לפורום שרי העבודה. חלקו – הוסכם על כל השרים. לגבי חלק אחר, הובעה התנגדות של ארבעה שרים, ביניהם יגאל אלון. כדי למנוע משבר, הטילה גולדה מאיר על השר ישראל גלילי, ששימש גם כיו"ר ועדת השרים להתישבות, להכין מסמך מוסכם. במקורו נקרא המסמך, שהוגש לאחר השלמתו למזכירות מפלגת העבודה ואושר ב-3.9.1973, "תוכנית הפעולה בשטחים 1973-1977 – סיכומים והמלצות". מבחינת ההתישבות החדשה, קובע המסמך את פריסת מפת ההתישבות החדשה בגולן, בקעת הירדן ופיתחת-רפיח, והדרך לריכוז קרקעות לשם כך.

ראה "דפים למעין" (חומר עזר לפעילים) בהוצאת מפלגת העבודה – מח' הסברה, ינואר 1980.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלת אבטחה *